בית הדין האזורי לעבודה בירושלים אישר לנהל תובענה ייצוגית נגד רשת חנויות רמי לוי שיווק השיקמה 2006 בע"מ, בטענה שנוכו משכרם של קופאים סכומים בגין חוסרים שהתגלו בקופות. השופטת רחל בר"ג-הירשברג, לצד נציג הציבור בנימין אלבז ונציגת הציבור ברוריה ממן, קבעו כי קיימת אפשרות סבירה שהתביעה תוכרע לטובת קבוצת הקופאיות והקופאים בעילה של הפרת חוק הגנת השכר. הקבוצה שאושרה כוללת עובדי הרשת ששימשו כקופאים בשבע השנים שקדמו להגשת בקשת האישור ושמשכרם נוכו כספים בשל חוסרים בקופה. הסעד שאושר הוא השבת ניכויי השכר לחברי הקבוצה.
הבקשה הוגשה בידי שני קופאים לשעבר. לפי ההחלטה, אחד מהם נדרש לחתום בשנת 2018 על אישור לניכוי 45.70 שקל בגין חוסר בקופה, והסכום נוכה משכרו בחודש שלאחר מכן. מן העובדות שהובאו לגבי המבקש השני עלו ניכויים בשל חוסרים של 200 שקל ו-57.50 שקל בשנת 2016. המבקשים טענו כי ברשת נהוג להשלים חוסרים שהתגלו בתום משמרת באמצעות ניכוי משכר הקופאי או באמצעות דרישה להשלים את החסר במזומן. הם ביקשו להפסיק את הגבייה, להשיב את הכספים שנגבו ולשלם זכויות סוציאליות הנגזרות מן הסכומים שנוכו.
במוקד ההליך עמדה השאלה אם חוסר בקופה הוא "חוב" של העובד למעסיק לפי סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, המאפשר בתנאים מסוימים לנכות חוב משכרו של עובד על פי התחייבות בכתב. המבקשים טענו כי נזק או טעות שנוצרים במהלך העבודה הרגיל אינם הופכים מעצמם לחוב משפטי, וכי האחריות התפעולית של קופאי לקופה אינה זהה לחבות כספית בגין כל חוסר. לטענתם, השיטה הופכת את שכר העובד ל"קופת ביטוח" לכיסוי נזקי המעסיקה, גם כאשר מקור החוסר לא הוברר.
רמי לוי ביקשה לדחות את בקשת האישור. לטענתה, הניכויים נעשים לפי נוהל מסודר ובהסכמה פרטנית ובכתב של העובד, ורק לאחר בירור. החברה טענה כי כאשר העובד מאשר את אחריותו לחוסר וחותם על הסכמה לניכוי, מדובר בחוב קצוב שאינו שנוי במחלוקת, שניתן לנכות מכוח חוק הגנת השכר. עוד טענה כי נסיבותיו של כל חוסר וכל חתימה שונות, ולכן מדובר בשאלות פרטניות שאינן מתאימות להליך ייצוגי. היא גם דחתה את הטענה להפרת חוק שכר מינימום וטענה שהמבקשים אינם מתאימים לייצג את הקבוצה.
בית הדין דחה את הפרשנות שהציעה החברה. לאחר דיון בלשון החוק, במבנה סעיף 25 ובהיסטוריה החקיקתית שלו, נקבע כי המונח "חוב" מתייחס לחוב כספי קיים, מוגדר וקצוב, או כזה שאינו שנוי במחלוקת, ולא לטענה של מעסיק לנזק שעדיין טעון בירור. בהחלטה נאמר כי "חוסרים שמתגלים בקופה של מרכול אינם יכולים להיחשב 'חוב' כמשמעו בסעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר". בהתאם לכך נקבע כי עצם החתימה על התחייבות כללית בתחילת העבודה או על טופס לאחר גילוי החוסר אינה הופכת את החוסר לחוב שמותר לנכותו.
ההכרעה לא נשענה רק על פרשנות החוק. בית הדין בחן גם את הראיות על הדרך שבה טיפלה הרשת בחוסרים בפועל. מעדויות עדי החברה, כך נקבע, עלה כי במקרים שבהם לא נמצא הסבר לחוסר, הקופאי עדיין נתפס כאחראי לו. בית הדין תיאר זאת כ"משטר אחריות מוחלטת". בין העדויות שצוטטו בהחלטה הייתה אמירה שלפיה כאשר לא ניתן לדעת מה אירע, "אתה יוצא מנקודת הנחה שהקופאי אחראי על הקופה שלו". נקבע כי אחריות חד-צדדית כזאת אינה יכולה כשלעצמה ליצור "חוב" לפי חוק הגנת השכר.
משקל נוסף ניתן לכך שהליך בירור סדור של מקור החוסר נעשה, לפי אחת מעדות החברה ובהתאם לנוהל המעודכן, בעיקר כאשר מדובר בסכומים גבוהים יותר. אחת העדות מטעם הרשת הסבירה: "אם העובד חתם וזה לא משהו חריג, עד סכום שהוא לא גבוה, לא עושים בירור". בית הדין ציין כי במצב כזה, בחוסרים קטנים שמקורם כלל לא נבדק, לא ניתן לדעת אם מדובר בטעות של הקופאי, בתקלה או בגורם אחר. שיעורם המדויק של החוסרים הקטנים לעומת הגדולים נותר לבירור בהליך העיקרי.
בית הדין התייחס גם לאפשרות שמקורם של חוסרים אינו נעוץ דווקא בהתנהלות העובד. בהחלטה הוזכרו בין היתר הכשרה, עומס ותורים, זמינות קופות והפסקות, כגורמים שעשויים להשפיע על טעויות במהלך העבודה. נקבע כי מנגנון המטיל את החוסר על הקופאי בלי לבחון את חלקה האפשרי של המעסיקה אינו מתיישב עם הטענה שמדובר בחוב מוכח של העובד. מנגד, שאלות עובדתיות מלאות בדבר היקף התופעה ושיעור הניכויים יידונו במסגרת התובענה עצמה.
החברה הסתמכה גם על הליך קודם, עניין נדרה, שבו נדונה בקשה דומה. בית הדין קבע כי ההחלטה שם אינה מחייבת ואינה יוצרת השתק פלוגתא בהליך הנוכחי. ההליך הקודם הסתיים בפסק דין שדחה את בקשת האישור מטעם שעסק בייצוג הקבוצה, ובערעור הובהר שהקביעות מצומצמות לסוגיה שנדונה. בנוסף צוין כי המקרה הקודם עסק, לפי טענת החברה שלא נסתרה, בתקופה שבה נהלים אחרים היו בתוקף.
לאחר הדיון קבע בית הדין: "יש אפשרות סבירה להכרעה כוללת לטובת קבוצת הקופאיות והקופאים בעילה שעניינה הפרת חוק הגנת השכר". לעומת זאת, הטענה להפרת חוק שכר מינימום לא הוכרעה בשלב האישור, משום שהוצגו רק תלושי שכר מעטים; נקבע כי הנושא יתברר בהליך העיקרי. בית הדין גם לא נדרש בשלב זה להכריע בעילות הנוספות שהועלו, ובהן תום לב, תקנת הציבור, חוזה אחיד ועשיית עושר.
גם טענת החברה שלפיה תובענה ייצוגית אינה הדרך המתאימה נדחתה. בית הדין קבע כי כאשר מדובר בעובדים שאינם מאורגנים ובניכויים שעשויים לעיתים להסתכם בסכומים קטנים, ההליך הייצוגי עשוי להיות הדרך האפקטיבית לאכיפת זכויות מגן. העובדה שייתכן צורך בבירור פרטני של סכום הנזק לכל עובד אינה שוללת כשלעצמה את ההליך. בית הדין מצא גם כי לשני המבקשים קיימת עילת תביעה אישית וכי אין בסיס לקביעה שלא ייצגו את הקבוצה בדרך הולמת ובתום לב.
הגדרת הקבוצה המקורית צומצמה: במקום כלל עובדי החברה, אושרה קבוצה של עובדי רמי לוי שמילאו תפקיד של קופאי או קופאית בשבע השנים שקדמו להגשת הבקשה ושמשכרם נוכו כספים בגין חוסרים בקופה. עילת התביעה שאושרה היא ניכוי שכר בגין חוסרים בקופה בניגוד לחוק הגנת השכר, והסעד הוא השבת הניכויים. לבא כוח המבקשים נפסק שכר טרחה של 25 אלף שקל בשלב זה, ולכל אחד משני המבקשים נפסקו הוצאות של 4,000 שקל.
מספר התיק: ת"צ 2168-06-23.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.