בית משפט השלום בתל אביב-יפו גזר 33 חודשי מאסר על נאשם שהורשע בשתי עבירות איומים, תקיפת בת זוג והטרדה באמצעות מתקן בזק כלפי בת זוג לשעבר. לאחר הפעלת שני מאסרים מותנים, חלקם בחופף וחלקם במצטבר, נקבע כי ירצה בסך הכול 39 חודשי מאסר בפועל. בנוסף חויב לשלם למתלוננת 10,000 שקל פיצוי ולהפעיל התחייבות כספית של 3,000 שקל. השופט שמאי בקר קבע כי יש לחרוג לחומרה ממתחם הענישה כדי להגן על הציבור.
הנאשם הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן. הקשר הזוגי בינו לבין המתלוננת נמשך כחודש וחצי והסתיים בספטמבר 2023. לפי העובדות שבהן הודה, לאחר הפרידה החל במסכת של הטרדות, איומים ואלימות. במהלך 1 עד 14 בספטמבר התקשר אל המתלוננת כ-500 פעמים; בין 26 בספטמבר ל-1 באוקטובר התקשר אליה 1,063 פעמים נוספות, ובהמשך בוצעו עוד עשרות שיחות ונשלחו הודעות רבות.
כתב האישום תיאר גם אירועים בדירת המתלוננת באוקטובר 2023. באחד מהם איים הנאשם עליה לאחר שביקשה להזמין משטרה. באירוע אחר תפס אותה בשערה, אחז בידיה ובפניה ולקח ממנה מכשירי טלפון. בבוקר שלאחר מכן השמיע כלפיה איום נוסף. קודם לכן, באמצע ספטמבר, הגיע לביתה, דפק בדלת והשמיע איום מיני אלים.
ההליך המשפטי נמשך זמן רב וכלל כמה תפניות. הנאשם כפר תחילה באשמה, ובהמשך הודה. לאחר שביקש לחזור בו מההודאה התקבלה בקשתו, אך בינואר 2025 הודה שוב במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעונש. בית המשפט נתן לו הזדמנות להשתלב בטיפול ושחרר אותו באפריל 2025 לקהילה הטיפולית "הדרך" בהתאם להמלצת שירות המבחן.
ההליך הטיפולי לא הושלם. ביולי 2025 הופסקה שהותו בקהילה לאחר הפרות כללים. הוא הובא לתחנת משטרה אך נמלט, וההליך הותלה לאחר שלא אותר. הוא נעצר בדצמבר. במרץ 2026 ביקש שוב לחזור בו מהודאתו, אך הבקשה נדחתה. לבסוף נשמעו הטיעונים לעונש ביוני 2026.
התביעה טענה שמתחם העונש ההולם נע בין 16 ל-32 חודשי מאסר וביקשה לחרוג ממנו לחומרה ולהטיל 37 חודשי מאסר, כך שבצירוף הפעלת המאסרים המותנים ירצה הנאשם 48 חודשים. התביעה הדגישה כי לחובתו 11 הרשעות קודמות, רבות מהן בעבירות דומות נגד בנות זוג לשעבר, וכן שני מאסרים מותנים. היא טענה כי "מדובר בתיק חמור המלמד על אובססיביות קשה של הנאשם כלפי המתלוננת".
ההגנה ביקשה לקבוע מתחם של 9 עד 18 חודשי מאסר ולמקם את העונש בחלקו האמצעי-עליון. היא הצביעה על נסיבות חייו, על מצבו הנפשי ועל הקשר עם בנו. לטענתה, הנאשם קיבל אחריות והביע חרטה, ומדובר באדם הזקוק לטיפול ושיקום ולא לענישה מחמירה. הסנגורית התנגדה להפעלת סעיף 40ה לחוק העונשין, המתיר חריגה לחומרה לשם הגנה על שלום הציבור. לשיטתה, "אין מדובר באדם מסוכן לחברה מטבעו, אלא באדם הזקוק נואשות לטיפול ושיקום ולא למענה עונשי מחמיר אשר לא ייתן מענה לשורש הבעיה". בסופו של דבר ביקשה להסתפק בתקופת מעצרו.
שירות המבחן הציג תמונה שלילית. בתסקיר האחרון נקבע כי רמת הסיכון להישנות עבירות נותרה גבוהה מאוד, כי הנאשם התקשה להתמיד בהליכי טיפול וכי סנקציות קודמות לא הרתיעו אותו. השירות המליץ להטיל ענישה הרתעתית בדמות מאסר בפועל ולא ראה עוד יעילות בהמשך מעורבותו הטיפולית.
בית המשפט קבע מתחם ענישה של 15 עד 30 חודשי מאסר לעבירות בתיק הנוכחי. לאחר מכן בחן בנפרד את בקשת התביעה לחרוג מעבר לרף העליון מכוח סעיף 40ה. השופט נתן משקל לעבר הפלילי, לדפוסי ההתנהגות שתוארו בתסקירים, לכישלון ההליך הטיפולי ולעובדה שמאסרים ועונשים קודמים לא מנעו הישנות עבירות דומות.
השופט דחה את טענת ההגנה כי מצבו הנפשי צריך למנוע שימוש בסעיף. הוא קבע כי במקרה זה קיים חשש ממשי להישנות עבירות וכי הרחקה נדרשת לשם הגנה על הציבור. בפסק הדין כתב: "סוף דבר, שוכנעתי כי יש להרחיק את הנאשם מהציבור, ולהעביר לו מסר הרתעתי חד משמעי".
בית המשפט גם לא העניק משקל מקל משמעותי להודאה, בין היתר משום שהמתלוננת כבר החלה למסור עדות ומשום שהנאשם ביקש פעמיים לחזור בו מהודאתו. לצד זאת נשקלו נסיבותיו האישיות, ובהן מצבו המשפחתי והתקופה שבה היה נתון במעצר.
בסופו של דבר הוטלו 33 חודשי מאסר בתיק הנוכחי. בית המשפט הפעיל מאסרים מותנים של חמישה ושישה חודשים במצטבר ובחופף, כך שהתקופה הכוללת תעמוד על 39 חודשים, בניכוי ימי המעצר. נוסף לכך הוטלו תשעה חודשי מאסר על תנאי בעבירות אלימות נגד הגוף, חמישה חודשים על תנאי בעבירות איומים או הטרדה באמצעות מתקן בזק, הופעלה התחייבות כספית בסך 3,000 שקל ונפסק למתלוננת פיצוי של 10,000 שקל.
ת"פ 25113-10-23.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.