בית משפט השלום בחיפה דחה תביעה של שני עורכי דין שדרשו מחברת י. ב. גל אור ייזום והשקעות בע"מ 58,500 שקל בגין שלב של עתירה מינהלית, לאחר שהחברה הפסיקה את ההתקשרות עמם והעתירה הוגשה לבסוף בידי משרד אחר. השופטת חוה קלמפרר-מרצקי קבעה כי הסכם שכר הטרחה היה מדורג לפי שלבים, כי עורכי הדין לא הוכיחו שהחלו להכין טיוטת עתירה לפני סיום ההתקשרות, וכי התנאי לתשלום בגין שלב העתירה לא התקיים. התביעה נדחתה ללא צו להוצאות.
התובעים, עורכי הדין ליאור אזולאי ודרור פימה, התקשרו עם החברה באוגוסט 2024 לצורך טיפול בבקשתה להאריך היתר בנייה הנוגע למקרקעין בנתניה. ההסכם כלל תחילה הגשת ערר לוועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה, ואם הערר יידחה, הכנת עתירה מינהלית לבית המשפט וייצוג בה. עבור הערר נקבע שכר של 30 אלף שקל בתוספת מע"מ, ועבור העתירה 50 אלף שקל בתוספת מע"מ, שישולמו מיד עם אישור טיוטת העתירה בידי החברה.
שכר הטרחה בגין הערר שולם והערר הוגש, אך הוא נדחה ב-28 באוקטובר 2024. יומיים לאחר מכן ביקשה החברה מעורכי הדין להמתין עם הכנת העתירה, משום שנציגה ניסה לקדם פגישה עם מהנדס העיר. בהמשך, ב-6 בנובמבר, נפגשו הצדדים, ולאחר מכן פנתה החברה למשרד עורכי דין אחר, שהגיש עבורה את העתירה המינהלית.
עורכי הדין טענו כי אין לראות בהסכם שתי עסקאות נפרדות, אלא "עסקה משפטית" אחת שהשכר בה חולק לשלבים מטעמים תזרימיים. לדבריהם, התשלום עבור הערר היה מופחת משום שההתקשרות נועדה מראש להגיע גם לשלב העתירה, והחברה לא יכולה ליהנות מהתשלום המופחת עבור הערר ולאחר מכן להתנער מהתשלום עבור העתירה. הם טענו גם כי לאחר דחיית הערר קיבלו מהחברה חומרים הנוגעים לעתירה וכי החלו בהכנתה לפני שההתקשרות הופסקה.
לתמיכה במבנה ההתקשרות הפנה בית המשפט גם להודעת דוא"ל ששלח אחד התובעים לחברה עוד לפני חתימת ההסכם. באותה הודעה כתב: "למען הסדר הטוב, ולמנוע מכם הוצאת כספים שלא לצורך, ערכתי את הסכם שכר הטרחה במדורג שלב אחרי שלב". השופטת קבעה כי הניסוח הזה, יחד עם לשון ההסכם, מלמד שהצדדים בחרו במפורש במנגנון מדורג ולא בתשלום גלובלי עבור מכלול הטיפול.
החברה טענה מנגד כי השלב הראשון, הערר, שולם במלואו, ואילו השלב השני לא מומש. לטענתה, "הפסקת הייצוג נעשתה בתום לב ומטעמים ענייניים", בין היתר לאחר שעורכי הדין מסרו לה כי המועד להגשת העתירה הוא 30 יום ממועד החלטת ועדת הערר, בעוד שלפי פסק הדין המועד הוא 45 יום. החברה הוסיפה כי הורתה לעורכי הדין להמתין עם הכנת העתירה פחות מ-48 שעות לאחר דחיית הערר, וכי לא הוצגה ראיה לכך שבאותו שלב כבר החלו להכין טיוטה.
בית המשפט קיבל את עמדת החברה באשר למבנה ההסכם. נקבע כי לפי ההסכם, החברה שילמה 30 אלף שקל בתוספת מע"מ עבור הערר, ואילו התשלום הנוסף היה אמור להיות משולם אם עורכי הדין יגישו את העתירה, לאחר אישור הטיוטה. השופטת כתבה כי משלא הוגשה העתירה בידי התובעים ואף טיוטה לא נשלחה לחברה, "נהיר שהנתבעת לא חבה לשלם לתובעים דבר" בגין השלב השני.
גם הטענה שעורכי הדין כבר הכינו את טיוטת העתירה נדחתה. השופטת קבעה כי מדובר בשינוי חזית לעומת כתב התביעה, שבו נטען כי התובעים "ביקשו לפעול" למען הגשת העתירה ולא כי כבר הכינו אותה. מעבר לכך, בית המשפט הסתמך על הודעה מ-5 בנובמבר שבה כתב אחד התובעים לחברה: "באם לא נתחיל בכתיבת העתירה במיידי הזמן יהיה דחוק". מכך הסיקה השופטת כי באותו מועד הכתיבה טרם החלה, בעוד שההתקשרות הסתיימה למחרת. עוד צוין כי לא צורפה טיוטת עתירה ולא הובאו לעדות מי שלפי הטענה עסקו בעריכתה.
בית המשפט דחה גם את הטענה כי היה מדובר מלכתחילה בשכר כולל של 80 אלף שקל שחולק רק משיקולים תזרימיים. לפי פסק הדין, הסכם שכר הטרחה עצמו והדוא"ל שקדם לו הצביעו על התקשרות "שלב אחר שלב", שנועדה למנוע מהחברה הוצאה בגין שלב שלא יהיה בו צורך. השופטת הוסיפה כי גם אם עורכי הדין היו משוכנעים שהערר יידחה, אין בכך לשנות את הפרשנות שנלמדת מההסכם שניסחו.
טענה נוספת שנדחתה הייתה לזכאות לשכר ראוי עבור הפעולות שנעשו בין דחיית הערר לבין סיום ההתקשרות. השופטת קבעה כי סעד כזה לא נתבע בכתב התביעה, כי גובהו לא הוכח, וכי לא הוכח שהחברה הפיקה תועלת מעבודה כלשהי של התובעים בתקופה זו. העתירה הוגשה בידי משרד אחר, שקיבל מהחברה שכר מלא, ולא הועבר אליו חומר גולמי שהכינו התובעים. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי גם לפי דיני עשיית עושר, "שווי ה'עושר' שהתקבל אצל הנתבעת הינו אפס".
בפסק הדין נדחתה גם טענת עורכי הדין שהפסקת ההתקשרות הייתה חסרת תום לב. השופטת קיבלה את עדות מנהל החברה כי ההתקשרות הופסקה מטעמים ענייניים, וציינה כחיזוק לכך שהחברה שילמה למשרד האחר סכום גבוה יותר מזה שהייתה אמורה לשלם לתובעים עבור הגשת העתירה. מנגד, בית המשפט קיבל את טענת התובעים כי מסירת המידע השגוי שלפיו המועד להגשת העתירה הוא 30 יום ולא 45 יום הייתה טעות שנעשתה בתום לב ולא במתכוון, ולא הכריע אם הטעות תוקנה בשיחת טלפון מאוחרת יותר.
השופטת הזכירה את ההלכה שלפיה לקוח רשאי לסיים את התקשרותו עם בא כוחו בכל עת, וקבעה כי במקרה הזה לא התקיימו התנאים לחיוב החברה בשכר ראוי. בסופו של דבר נדחתה התביעה במלואה. עם זאת, בשל טיב ההליך, אופן ניהול הדיון, מורכבותו הנמוכה והמחלוקת הכנה בין הצדדים, לא נפסקו הוצאות לאף צד.
תאד"מ 72606-12-24.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.