שתי חברות המחזיקות ברבע מהזכויות בבניין מושכר בתל אביב זכו בתביעה נגד בעלי יתרת הזכויות, לאחר שדרשו לקבל את חלקן בהכנסות ואת המידע הדרוש לבדיקת ההתחשבנות. בית משפט השלום חייב את השותפים המנהלים לשלם לחברות 143,354 שקל, להמציא דוחות כספיים חודשיים ולמסור חוזי שכירות חדשים. הנתבעים טענו כי הכספים נשמרו לצורך תחזוקת בניין ישן ומסוכן וכי ניהולו נעשה לפי נוהג מוסכם. בית המשפט לא קיבל את הטענה להסכמה שמצדיקה אי-חלוקת דמי שכירות, אך סירב לתת לחברות זכות וטו על עסקאות שכירות או על חשבון הבנק, מחשש לשיתוק ניהולו של הנכס.
הסכסוך עסק בבניין ברחוב זבולון 14 בתל אביב, הכולל לפי העדויות חנויות ודירות המושכרות לשוכרים. החברות ר.ק. השקעות הצלחה בע״מ והילולי תל אביב בע״מ רכשו בפברואר 2021 זכויות שהקנו להן יחד 25% מהבעלות המשותפת בנכס. יתר הזכויות מצויות בידי הנתבעים, בעלי יתרת הזכויות, שניהלו את ענייני הבניין. מבחינת הרוכשות, קניית הזכויות הייתה אמורה לכלול גם קבלת רבע מפירות השכרתו; בפועל, לטענתן, במשך תקופה ממושכת הן לא קיבלו את התשלומים ולא יכלו לפקח כנדרש על ההכנסות וההוצאות.
המחלוקת קדמה לעסקת הרכישה. מי שמכר לחברות את זכויותיו, בעלים לשעבר בבניין, כבר היה מסוכסך עם השותפים האחרים. החברות טענו כי במשך שנים נמנעו הנתבעים מלהעביר לו את חלקו בדמי השכירות ומסרו מידע חלקי בלבד על הניהול. במסגרת הסכם הרכישה הועברו להן גם זכויות תביעה מסוימות שלו, ובגינן התנהל הליך נוסף בבית המשפט המחוזי. התיק הנוכחי עסק בעיקר בתקופה שממרס 2021 ואילך, ולא נועד להכריע מחדש בכל ההכנסות ובכל החובות מתקופת הבעלים הקודם.
לפי גרסת החברות, הנתבעים המשיכו לגבות בעצמם את השכירות, לא כללו אותן כמשכירות בחוזים ולא העבירו להן את חלקן. הן ביקשו גם להיות מעורבות באישור הסכמי שכירות, לקבל פרטי שוכרים, לעקוב אחר חשבון הבנק הייעודי לבניין ואף למנות מורשה חתימה מטעמן כך שלא ניתן יהיה למשוך כספים בלי אישורן. לשיטתן, ללא סמכויות אלה היה חשש שהנתבעים יוסיפו להוציא כספים מן החשבון המשותף בלי פיקוח, תחת כותרות של תחזוקה או ניהול.
הנתבעים השיבו כי במשך שנים נהוג בבניין להפקיד את ההכנסות בחשבון ייעודי, לשלם ממנו הוצאות שוטפות ולחלק לבעלים רק יתרה זמינה. לטענתם, חוות דעת הנדסית מ-2018 הצביעה על מצב מסוכן ועל צורך בשיפוץ ובתחזוקה בהיקף שהוערך במאות אלפי שקלים. לשם כך, אמרו, נדרש לצבור דמי שכירות ולמנוע חלוקה מוקדמת. עוד נטען כי גם הבעלים הקודם ידע על דרך הפעולה, וכי החברות רכשו את הזכויות כשהיו מודעות לסכסוך ולצורך בהשקעות בנכס. הנתבעים הוסיפו טענות לחובות ניהול קודמים ולעילות קיזוז שונות.
בית המשפט בחן את ההסדר המשפטי של בעלות משותפת במקרקעין. חוק המקרקעין מאפשר לבעלי רוב הזכויות לנהל פעולות רגילות בנכס, ובה בעת מחייב כל שותף לשאת בחלקו בהוצאות הנדרשות להחזקה תקינה ולניהול. אך אין משמעות הדבר שהרוב רשאי להחליט לבדו שלא לחלק כלל הכנסות, או לייחס לבעלי המיעוט הסכמה לתוכנית שיפוץ רחבה בלי להוכיח אותה. בפסק דין קודם של בית המשפט המחוזי לא נמצא בסיס ראייתי להסכמה הנטענת, ובתיק הנוכחי לא הוצגו ראיות חדשות ששינו את המסקנה. ההבחנה בין עבודות תחזוקה שוטפות לבין שיפוץ נרחב ויוזמות השבחה הייתה מרכזית גם לשאלת הקיזוז.
באשר לסכומי השכירות, הוצגו לבית המשפט תחשיבים שונים. נציג החברות הציג נתוני הכנסות גבוהים יותר, והנתבעים הציגו נתונים נמוכים יותר לתקופה שממרס 2021 עד יוני 2024. לצורך הדיון היו החברות נכונות להסתמך על ההכנסה החודשית הממוצעת שהציע הצד האחר. אולם השאלה הכספית לא הסתיימה בחישוב חלקן היחסי. בכתב התביעה שהוגש ביולי 2023 נתבע סכום של 143,354 שקל בלבד, ובמהלך ההליך לא הוגשה בקשה לתקן את סכום התביעה ולשלם את האגרה הנדרשת בגין סכום גבוה יותר.
בסיכומים כבר ביקשו החברות סכום גדול יותר שכלל גם חודשים שלאחר הגשת התביעה. בית המשפט דחה את הרחבת הדרישה. השופטת הסבירה כי אמנם במקרים מסוימים אפשר לפסוק סעד בגין נזק מתמשך גם לאחר מועד הגשת התביעה, אך כאן ההכנסות וההוצאות השתנו עם הזמן והיה צורך להוכיחן מחדש. נוסף על כך, הנתבעים החלו להעביר לחברות חלק מהשכירות השוטפת ביולי 2024, והצדדים נותרו חלוקים על גובה ההתחשבנות. לא היה אפשר פשוט לשערך את נזק העבר ולהחילו על חודשים נוספים. בהיעדר תיקון כתב התביעה, הוגבל הסעד הכספי לתקרה המקורית.
גם טענות הקיזוז נבדקו בראיות. הנתבעים הציגו אסמכתאות לעבודות תכנון, הנדסה ושימור, אך לא הוכיחו שכל ההוצאות הללו נדרשו להחזקה השוטפת הרגילה של הבניין. בית המשפט הבהיר כי מסמכים שנמסרו במסגרת גילוי מסמכים או למומחית מטעם בית המשפט אינם הופכים אוטומטית לראיה שהוגשה כדין במשפט. חלק מן החיובים נראו קשורים להכנות לשיפוץ מקיף ולא לפעולות יומיומיות. הוצאות שוטפות שהוכחו הובאו בחשבון באופן יחסי, אך הן לא שינו את העובדה שהסכום שניתן לפסוק במסגרת התביעה מוגבל לסכום שהתבקש מלכתחילה.
בצד הכספי נדרשה השופטת לשאלה כיצד יימנע חידוש הסכסוך. החברות רצו שליטה ישירה בחתימת הסכמי השכירות ובחשבון הבנק. בית המשפט דחה זאת במפורש: השכרת היחידות במתכונת הנהוגה היא חלק מן הניהול הרגיל, שהרוב רשאי לקדם. דרישה שכל חוזה ייחתם גם בידי החברות או שכל הוצאה תחייב חתימה נוספת עלולה לפגוע בתחזוקה וביכולת להתנהל מול שוכרים. גם העברת דמי השכירות ישירות מן השוכרים לחברות לא הוכרה כפתרון הראוי. את הצורך בפיקוח בחר בית המשפט לממש בדרך מצומצמת אך מחייבת, של שקיפות שוטפת.
הנתבעים חויבו להעביר מדי חודש דוח על כל הכנסות הבניין ועל ההוצאות שנדרשו לתחזוקתו, בצירוף חשבוניות וקבלות ותדפיס תנועות בחשבון הבנק הייעודי. נוסף על כך נקבע כי כל חוזה שכירות חדש יועבר לחברות סמוך לחתימתו, ולא יאוחר משבעה ימי עסקים. ביחס לחודשים שכבר חלפו מאז יולי 2024 הורה בית המשפט על הגשת דוח מרוכז. בכך נועדו החברות לקבל כלי לבקרה ולבירור עתידי של טענות, בלי להפוך כל פעולת ניהול שגרתית למחלוקת המחייבת אישור מראש.
בית המשפט הבהיר גם שהחיוב הכספי שנפסק הוא חבות אישית של הנתבעים כלפי התובעות, בלי לקבוע בפסק הדין הוראות פרטניות על מקור הכסף שממנו ישולם. לצד 143,354 שקל בתוספת ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה, נפסקו 25,000 שקל הוצאות ושכר טרחה. סכום ההוצאות הושפע בין היתר מכך שניסיון לסיים את כלל המחלוקות בעזרת מומחית מקרקעין לא הבשיל להסכמות, וששני הצדדים תרמו להימשכות ההתדיינות. פסק הדין מבקש לאזן בין זכויות בעלי המיעוט לקבל הכנסה ומידע לבין צורכי ניהולו של נכס משותף על ידי בעלי הרוב.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.