במקום לחלק פיצויים אישיים לתושבים ולעסקים בעקבות דליפת אמוניה ממפעל בעכו, הורה בית המשפט המחוזי להעביר 875,000 שקל לקרן שתממן מיזמים לשמירה על הסביבה בעיר ובסביבתה. ההחלטה התקבלה במסגרת אישור פשרה בתובענה ייצוגית שהוגשה נגד גלידת שטראוס בע״מ בעקבות אירוע ביוני 2019. המבקשים טענו כי דליפת האמוניה והגבלות התנועה שנקבעו אחריה גרמו נזקים, והחברה הכחישה אחריות וחלקה על קיומו של מפגע סביבתי. השופט שמואל מנדלבום אישר את הפשרה לאחר הליך ממושך וערעור לבית המשפט העליון, תוך שהדגיש את הסיכונים המשפטיים שבהמשך ניהול התיק ואת הקושי לאתר ולפצות בנפרד את הנפגעים.
אירוע הדליפה התרחש ב-27 ביוני 2019 במפעל החברה בעכו. בעקבות ריח חריג הוזעקו כוחות כיבוי והצלה, התנועה בסביבת המפעל נסגרה, תנועת הרכבות הסמוכות הופסקה ולקוחות פונו ממרכז קניות קרוב. לפי התיאור בפסק הדין, חלק מההגבלות נמשכו כשלוש וחצי שעות, ובהמשך נמשכה חסימה נוספת באזור מצומצם הסמוך למפעל. שלושה ימים לאחר האירוע הוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בשם תושבים ואחרים שלטענתם ניזוקו מן הדליפה ומן ההגבלות שנלוו אליה.
המבקשים ביקשו בתחילה לייצג שלוש קבוצות: תושבים או שוהים שנדרשו להסתגר או שהיו באזור המוגבל, בעלי עסקים שנפגעו מהסגירה, וכל מי שנחשף לאירוע או סבל מהשלכותיו, לרבות עיכובים בתחבורה הציבורית. הם עתרו לפיצויים ממוניים ולא ממוניים על בסיס אומדנים של שכר עבודה שאבד, הכנסות עסקים, פחד, חרדה ופגיעה באוטונומיה. כך, למשל, תבעו עבור תושבים אובדן של שש שעות עבודה לפי תחשיב ממוצע, ועבור בעלי עסקים פיצוי המבוסס על מחזור יומי ממוצע. הדרישות היו טענות של המבקשים, ולא סכומים שבית המשפט קבע כי נגרמו לכל נפגע.
גלידת שטראוס טענה כי מדובר בדליפה נקודתית של כמות אמוניה מוגבלת בשל קורוזיה נסתרת בצנרת, שלא ניתן היה לאתר באמצעים סבירים. לשיטתה, המפעל פעל בהיתרים ובפיקוח, לא נגרמה סכנה לאוכלוסייה מחוץ לטווח המצומצם שתיארה, והמבקשים לא הוכיחו נזק אישי או קבוצה מוגדרת שניזוקה. החברה טענה גם שהגבלות התנועה והפינוי נקבעו בידי רשויות ההצלה ולא מכוח החלטותיה. המבקשים השיבו כי תחזוקת הצינורות ובדיקתם לא היו מספקות וכי הטיפול בדליפה לאחר זיהויה לקה ברשלנות.
בפברואר 2023 אישר בית המשפט המחוזי את התובענה כייצוגית בעילת רשלנות בלבד. בהחלטת האישור נקבע שיש אפשרות סבירה כי החברה לא מנעה את הדליפה ולא טיפלה בה כראוי, וכי לבעלי עסקים ולתושבים נגרמו נזקים מסוגים שונים. עם זאת, עילות נוספות נדחו והקבוצה צומצמה: נוסעי תחבורה ציבורית ונזקי גוף לא נכללו בה. נקבע כי ההליך יעסוק בפיצוי ולא בסעדי אכיפה. בשלב זה לא נפסק פיצוי פרטני, משום שההחלטה עסקה בשאלה אם מותר לנהל את התביעה במסגרת ייצוגית, ולא בהכרעה סופית באחריות ובגובה הנזק.
החברה ביקשה רשות ערעור לבית המשפט העליון. בנובמבר 2024 התקבלה בקשתה בחלקה: בית המשפט העליון החזיר את התיק למחוזי כדי שייבחן מחדש, באופן מלא ומבוסס יותר, האם הדליפה עונה להגדרה המשפטית של "מפגע סביבתי" המזכה בכניסה למסלול התובענה הייצוגית הרלוונטי. לעומת זאת, בית המשפט העליון לא התערב בחלקים אחרים של ההחלטה, לרבות הקביעה כי קיימת אפשרות סבירה להפרת חובת הזהירות מצד החברה. משמעות ההחלטה לא הייתה דחייה של מלוא התביעה, אלא פתיחת שאלה משפטית וראייתית משמעותית שהצדדים היו נדרשים לברר מחדש.
במרס 2025 הוצע לצדדים בדיון מקדמי לסיים את המחלוקת באמצעות תשלום של 875,000 שקל. לאחר משא ומתן הגישו הצדדים בסוף אותה שנה בקשה משותפת לאישור פשרה. לפי המתווה, הכסף לא יחולק לנפגעים שעליהם ניתן היה להתווכח במשך שנים, אלא יועבר לקרן שהשימוש בו יוגבל לקידום ההגנה על הסביבה ושיקומה באזור עכו. ההסדר נועד ליתן תועלת ציבורית גם כאשר לא ניתן לזהות באופן מהימן את כל מי שנחשף לדליפה או לקבוע מה היה הנזק האישי של כל אחד. בפסק הדין הובהר כי נוסעי התחבורה הציבורית ונזקי גוף אינם חלק מהקבוצה שעליה הוחל הסדר זה.
הסדר פשרה ייצוגי דורש אישור שיפוטי דווקא משום שהוא עשוי לחייב גם חברי קבוצה שלא ניהלו בעצמם את ההליך. השופט בחן את טובת הקבוצה, את האינטרס הציבורי ואת השאלה אם מדובר בהסדר הוגן וסביר ביחס לסיכויי התביעה ולסיכוניה. העובדה שבית משפט אחר הציע את סכום הפשרה לא פטרה את השופט מן החובה לבדוק אותו. בהליך לא הוגשו התנגדויות או בקשות פרישה, והמדינה הודיעה כי גורמיה המקצועיים אינם מביעים עמדה בעד ההסדר או נגדו. השופט ראה בכך נתונים רלוונטיים, אך לא תחליף לבדיקה עצמאית.
נושא מרכזי נוסף היה השאלה אם למנות בודק חיצוני שיבחן את ההסדר. לפי חוק תובענות ייצוגיות מינוי בודק הוא הכלל, והפטור ממנו מחייב טעמים מיוחדים. השופט קיבל את בקשת הצדדים לוותר עליו. הוא הסביר כי מדובר בהעברה כספית פשוטה יחסית ליישום, וכי השאלה שנותרה לאחר החלטת בית המשפט העליון היא במידה רבה משפטית: האם אירוע הדליפה עומד בסף הנדרש להגדרת מפגע סביבתי. בודק מקצועי לא היה מסייע משמעותית בהכרעה הזאת, ואילו מינויו היה מעכב הליך שכבר נמשך שנים ומוסיף עלויות.
בחינת הסכום נשענה גם על סיכויי ההליך. המבקשים השיגו בשלב מוקדם הכרה באפשרות סבירה לרשלנות, אך לא היו יכולים לדעת אם יוכיחו את תנאי המסלול הסביבתי ואת הנזקים הפרטניים עד תום. החברה מצדה נדרשה לשקול את החשיפה הכספית ואת הסיכוי להמשך התדיינות יקרה. השופט קבע כי פשרה איננה מחייבת פיצוי בגובה המרבי האפשרי, אלא חלוקה סבירה של סיכונים. לדבריו, התשלום לקרן מבטיח "תועלת לציבור" ומספק חלופה מעשית לאיתור פרטני של קבוצה גדולה ומגוונת.
נוסף על סכום הקרן אישר בית המשפט העברה של 232,312 שקל לגמול למבקשים, לשכר טרחת עורכי הדין ולהחזר הוצאות. הוא ציין כי הרכיבים האלה נמצאים בצד הגבוה ביחס לסכום הפשרה, אך הביא בחשבון את השנים שבהן נוהל התיק, חוות הדעת, הליך הערעור ואת תרומתה של עמותת אזרחים למען הסביבה שהצטרפה להליך. לצד האישור קבע מנגנון פיקוח: רק 80% משכר הטרחה יותר להעברה מיידית, ואילו 20% הנותרים יוחזקו בנאמנות עד שתאושר הודעת החברה שהכסף אכן הועבר לקרן.
במישור האופרטיבי הורה השופט לחברה להעביר לקרן 875,000 שקל בתוך 30 ימים מהפיכת פסק הדין לחלוט, ולהעביר בנפרד את סכומי הגמול, שכר הטרחה וההוצאות שאושרו. הכסף בקרן ייועד למיזמים ולפעילויות של קידום, הגנה ושיקום הסביבה בעיר עכו או בסביבתה הקרובה. עוד הורה על פרסום הודעה לציבור בעיתונים ובאתר החברה ועל דיווח שיאפשר רישום ההסדר בפנקס התובענות הייצוגיות. בכך הסתיים ההליך בפשרה מאושרת, בלי הכרעה סופית ומלאה בכל השאלות העובדתיות והמשפטיות שהצדדים חלקו עליהן.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.