מחלוקת על סימון שטח ציבורי פתוח במערכת המידע של רשות מקומית הסתיימה בהוראה לתקן את המפות ואת המידע התכנוני הנמסר לבעלי מקרקעין. חוכרי חלקות ברמת השרון טענו כי העירייה והוועדה המקומית מציגות כאילו כ-40% משטח חלקותיהם מיועדים לשטח ציבורי פתוח, אף שלשיטתם תוכנית המתאר אינה קובעת זאת. הרשויות הגנו על הסימון ועל סמכותן המקצועית. בית המשפט לעניינים מנהליים אימץ את חוות דעת המודד שמינה, שלפיה השטח הציבורי אכן חודר לחלקות, אך בהיקף קטן בהרבה, והורה על תיקון הנתונים. העתירה התקבלה בחלקה בלבד, משום שגם טענת בעלי הזכויות שאין כלל שטח ציבורי בחלקות לא התקבלה.
במרכז הפרשה היו חלקות שבהן לעותרים זכויות חכירה לדורות וחזקה, באזור רחוב הגפן ברמת השרון. לפי מערכת המידע הגיאוגרפית של העירייה, כ-660 מ״ר מכל חלקה מיועדים למגורים וכ-440 מ״ר, שיעור של כ-40%, מיועדים לשטח ציבורי פתוח. המחלוקת לא הייתה על עצם קיומה של תוכנית רש/210א׳ או על כך שהיא מייעדת שטחים באזור לשימוש ציבורי. השאלה הייתה גיאוגרפית ותכנונית: היכן עובר הגבול בין הייעודים, והאם הסימון המופיע במידע העירוני משקף את התוכנית התקפה.
העותרים טענו שהשטח הציבורי הפתוח המסומן בתוכנית אינו נמצא בתוך חלקותיהם כפי שהרשות מציגה. הם לא ביקשו לבטל תוכנית מתאר, למנוע הפקעה שכבר בוצעה או לקבל היתר בנייה, אלא לתקן נתון שהרשות מוסרת לציבור על מצב המקרקעין. לטענתם, הנתון עלול להשפיע על יכולתם להבין ולממש זכויות בעלות ערך כלכלי. מנגד טענו העירייה והוועדה המקומית כי המידע מבטא פרשנות מקצועית של מסמכי התכנון וכי יש להותיר להן את שיקול הדעת בנושא. הן אף העלו טענות סף נגד בירור העתירה במסגרת שבה הוגשה.
בשל אופייה המדידתי של המחלוקת מונה בהסכמת הצדדים המודד והשמאי זוהר עירון כמומחה בית המשפט. המינוי לא הפך את חוות דעתו להכרעה מחייבת מראש: הצדדים שמרו על זכותם לחלוק עליה. המומחה בחן את תוכנית המתאר, תוכניות שכנות, מפות, קווי גבול ותיעוד תכנוני והגיש תשריט. לפי מסקנתו, השטח הציבורי הפתוח אכן נוגס בחלקות, אך בשיעור של כ-165 מ״ר לחלקה, כ-15% משטחה, ולא כ-440 מ״ר כפי שמסרה הרשות. מסקנה זו לא תאמה במלואה לא את גרסת הרשויות ולא את גרסת העותרים.
המומחה התמודד עם קושי מובנה: תוכנית רש/210א׳ הוכנה באופן ידני ובקנה מידה של 1:5,000, ולכן לא כל נקודה בתשריט ניתנת למיקום מדויק על הקרקע באמצעות מדידה מכנית. בחוות דעתו ובתשובות לשאלות ההבהרה השתמש במקורות תכנוניים נוספים ובבחינת היחס לתוכניות סמוכות כדי לפרש את מיקום השטח הציבורי. הוא גם בדק היתרי בנייה שהוצאו לחלקות לאורך השנים, ומצא שאין בהם ביטוי לטענה שהיקף נרחב כל כך מהן כבר שינה ייעודו לשטח ציבורי פתוח. בית המשפט ראה בעקביות הזאת ראיה חשובה, משום שהיא משקפת גם את האופן שבו הרשויות עצמן התייחסו למקרקעין בעבר.
הרשויות תקפו את שיטת המומחה והציגו קריאה אחרת של התשריטים, ואילו העותרים טענו שהוא עדיין מייחס לשטחיהם יותר מדי שטח ציבורי. בית המשפט בחן את הטענות משני הכיוונים. בפסק הדין הודגש כי חוות דעת מומחה שמינה בית המשפט מקבלת משקל נכבד, אך אין לאמצה באופן אוטומטי. כאן נמצא שהבדיקה הייתה מקצועית, מנומקת וקוהרנטית, ושלא הוצגה טעות בולטת המצדיקה סטייה ממנה. לכן נקבע שהסימון הנכון יהיה בהתאם לנספח התשריט של המומחה ולא בהתאם לסימונים שעמדו במוקד העתירה.
לצד ההעדפה למומחה ציין בית המשפט כי התערבות במסקנה מקצועית של גוף מנהלי איננה עניין שגרתי. הדין מעניק לרשויות תכנון מרחב שיקול דעת, ובדרך כלל לא די בכך שמומחה אחר היה מגיע למסקנה שונה. השופט הבהיר כי גם הוא מקבל את העיקרון שלפיו יש להעדיף את עמדת הרשות המקצועית כאשר היא סבירה. אלא שבמקרה זה הצטברו, לדעתו, כמה נסיבות חריגות: חוות דעת מבוססת שהעמידה בספק את שיטת העירייה, סתירות בין הסימון החדש להתנהלות תכנונית קודמת של אותם גופים, ופגיעה אפשרית בזכות הקניין של מי שמסתמך על המידע שמסרה הרשות.
ההחלטה התייחסה גם להשלכות של מידע תכנוני שאינו מדויק. שינוי ייעוד של קרקע פרטית לשימוש ציבורי יכול להיות בעל השלכות משמעותיות אף לפני שלב הפקעה בפועל. בפסק הדין הוסבר כי הדין מבחין בין פיצוי אפשרי על פגיעה תכנונית לבין הפיצוי הקשור לנטילת הקרקע בשלב מאוחר יותר. ההליך הנוכחי לא קבע פיצויי הפקעה או זכאות כספית של העותרים, אלא עסק בשאלה המקדמית איזה מידע רשאית הרשות להציג על החלקות. בשל כך הודגשה החשיבות של מפות ומסמכי מידע נכונים גם כאשר לא הוגשה בקשה קונקרטית לבנייה.
העירייה והוועדה העלו גם טענת שיהוי. לשיטתן, העותרים ידעו על הסימון במערכת כבר בשנת 2022, אך פנו לבית המשפט רק בשנת 2024. השופט בחן את התנהלות שני הצדדים וקבע שלא הוכח שיהוי המצדיק דחיית העתירה. הוא ייחס משקל לכך שהעותרים פנו לרשויות בכתב במהלך 2023 ולא זכו למענה ענייני, וכן לכך שלא הוכחה הסתמכות של הרשויות או פגיעה בצדדים שלישיים בשל חלוף הזמן. לנוכח הפגיעה הנטענת בזכות הקניין, לא היה מקום לסגור את שערי בית המשפט בשל עיכוב שאינו חמור דיו בנסיבות המקרה.
טענת סף נוספת הייתה שהעותרים צריכים לפעול במסלול של בקשה להיתר בנייה וערר על החלטת ועדה, ולא בעתירה ישירה. בית המשפט הבחין בין מי שמבקש היתר בנייה ונזקק לתיק מידע כחלק מההליך לבין מי שמבקש לתקן טעות במידע העירוני הקיים על מקרקעיו. השופט קבע שאין חובה להגיש "בקשה להיתר בניה פיקטיבית" רק כדי לאתגר סימון תכנוני שגוי. הוא דחה גם את הטענה שהעתירה מוקדמת משום שלא בוצעה הפקעה, ואת הטענה ההפוכה שהיא מאוחרת משום שמועד ההתנגדות לתוכנית חלף. העותרים לא תקפו את התוכנית עצמה, אלא את יישומה במערכת המידע.
בפסק הדין נקבע שהרשויות יתקנו את מערכת ה-GIS ואת המידע התכנוני הנמסר מכוח סעיף 119א׳ לחוק התכנון והבנייה כך שהשטח הציבורי הפתוח בחלקות יסומן לפי נספח יט׳ לחוות דעתו של המומחה עירון. בית המשפט לא אימץ את טענת העותרים שאין כלל ייעוד ציבורי בתוך החלקות, ולכן העתירה התקבלה רק בחלקה. הרשויות חויבו בשכר טרחת עורכי דין בסך 30,000 שקל בתוספת מע״מ ובהחזר 70% מהסכום ששולם בפועל עבור מומחה בית המשפט. השופט ביקר חלק מטענות הסף שהעלו הרשויות, וקבע שהתיקון נדרש כדי שהמידע הציבורי ישקף את התוכנית במידה המדויקת שהוכחה בהליך.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.