פסק דין קודם שחייב חברת יזמות להעמיד ערבות בנקאית של 2,000,000 שקל לא הספיק לדייר לשעבר בפרויקט פינוי־בינוי ביהוד כדי לזכות בתביעה חדשה. הדייר ביקש להפוך את הערבות לחיוב כספי, לקבל פיצויים על כך שלא נמסרה ולהגדיל את התשלום החודשי לדיור חלופי. החברות הנתבעות השיבו כי הוא מכר את זכויותיו בדירה שהובטחה לו, הסתיר את המכירה בהליך הקודם והסתמך על תוספת להסכם שלטענתן זויפה. השופט רועי שחר דחה את התביעה במלואה: פסק הדין הראשון ניתן בהיעדר הגנה, היקף הזכויות הנטען לא הוכח, ומכירת הדירה שלא גולתה לבית המשפט עמדה בלב השיקולים נגד קבלת הדרישות.
המחלוקת צמחה מפרויקט ברחוב השלושה ביהוד, הכולל שבעה בנייני מגורים, 364 דירות ושטחי מסחר. י.ר - אחים עזרא חברה לבנין בע"מ וגמול יהוד בע"מ פועלות ביזום הפרויקט ובבנייתו, אם כי בפסק הדין צוין שהחלוקה המדויקת של היחסים החוזיים ביניהן לא הובהרה. לפני ההתקשרות החזיק התובע בדירת שלושה חדרים אחת. בהסכם שנחתם בפברואר 2013 עם גמול יהוד נקבע כי יעביר את זכויותיו בדירה הישנה ויפנה אותה, ובתמורה יקבל עם השלמת הבנייה דירת ארבעה חדרים ששטחה לפחות 102 מ"ר. ההסכם כלל גם ערבות בנקאית בסך 1,200,000 שקל בתקופת הביניים והשתתפות בהוצאות דיור חלופי של 3,200 שקל לחודש.
אלא שהתובע טען כי באותו יום נחתמה גם תוספת נפרדת להסכם. לפי המסמך שהציג, גמול יהוד התחייבה למסור לו דירה נוספת בשטח של לפחות 80 מ"ר ולהעמיד ערבות בנקאית נוספת של 800,000 שקל. משמעות גרסתו הייתה זכאות לשתי דירות ולערבויות בסך 2,000,000 שקל. החברות הכחישו את עצם קיומה של התוספת וטענו שהמסמך זויף. השאלה אם הוסכם על דירה אחת או שתיים לא נותרה רק מחלוקת חוזית: היא קבעה גם אם נשארה לתובע זכות כלשהי אחרי שמכר את הדירה שלגביה נחתם ההסכם המקורי.
באוגוסט 2019 הגיש התובע תביעה קודמת, שנדונה בפני השופט אילן רונן. בנובמבר אותה שנה, בעוד ההליך מתנהל ולפני שניתן בו פסק דין, חתם על הסכם למכירת זכויותיו בדירה החדשה לצד שלישי. התמורה שנרשמה בהסכם המכר הייתה 700,000 שקל. בפסק הדין הנוכחי צוין שקיימת אי־התאמה בין סכום זה לסכום לכאורה באישור חלקי של רשות המסים, מבלי שבית המשפט קבע סכום אחר. עצם המכירה לא היה שנוי במחלוקת, ואף אושר בעדות התובע, אולם הסכם המכר לא הובא לידיעת בית המשפט בהליך הראשון ולא צורף לכתב התביעה הנוכחי. הפרט נחשף במסגרת כתב ההגנה של החברות.
באוגוסט 2021 ניתן בהליך הראשון פסק דין נגד גמול יהוד בהיעדר כתב הגנה, אף שמנהלה השתתף קודם לכן בדיון. אותה הכרעה חייבה את החברה לשלם לתובע 274,800 שקל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה, לשלם 3,500 שקל לחודש מאוגוסט 2019 עד למסירת הדירה ולהמציא בתוך 30 יום ערבות בנקאית של 2,000,000 שקל. נזכרה גם חבות ביחד ולחוד עם נתבעת נוספת מההליך הקודם. לגבי אחים עזרא הוזכרה בקשה מאוחרת לביטול פסק דין, שנדחתה, אך פסק הדין שלפי הנראה ניתן נגדה לא הוצג לשופט שחר. ההכרעות האלה הן מההליך הקודם; הן אינן סכומים שנפסקו לטובת התובע בתביעה הנוכחית.
התובע ניסה לפעול לגביית שני מיליון השקלים באמצעות ההוצאה לפועל, אלא שבקשותיו נדחו בהחלטות מ־2023 ומ־2024 בנימוק שההליך שנקט אינו מתאים. במאי 2024 הגיש את התביעה החדשה וביקש ארבעה סעדים: הצהרה שהחיוב להעמיד ערבות הוא למעשה חיוב כספי; פיצוי על התקופה שחלפה ללא ערבות; פיצוי חודשי וריבית בגין התקופה שלאחר הגשת התביעה; והגדלת ההשתתפות בהוצאות הדיור ל־6,500 שקל לחודש. בתיאור המפורט של רכיב הפיצוי הרטרואקטיבי נרשם סכום של 236,966 שקל, ואילו בפתח פסק הדין צוין סכום של 267,966 שקל. פסק הדין אינו מבהיר את הפער. החישוב שהגיש התובע התבסס, בין היתר, על 1,000 שקל לחודש ועל דרישת ריבית חודשית של 6,666 שקל.
מנגד טענו החברות כי הזכות לערבות נועדה להגן על קבלת הדירה וכי לאחר מכירת הזכויות בדירה היחידה לא נותרה לתובע זכות לדרוש אותה. לדבריהן, רוכשת הדירה קיבלה ביטחונות שסיפקו אותה, והתובע לא גילה לבית המשפט הקודם את המידע ששינה את תמונת הזכויות. הן גם הצביעו על הקושי שבהסכם ובתוספת שלכאורה נחתמו באותו יום, ועל כך שלטענתן אין בפרויקט דירות מן הסוג שתואר בתוספת. התובע, לעומת זאת, התעקש כי פסק הדין הקודם הוא חלוט ולכן אין לחברות זכות לשוב ולטעון נגד מסמכים וזכויות מן התקופה שקדמה לו.
במסגרת התביעה החדשה התנהלו דיוני קדם משפט, הליך גישור שלא צלח ודיון הוכחות שבו נחקרו ארבעה מצהירים. בקשת פסלות שהגישו הנתבעות בעקבות גילוי של השופט על מעורבות קודמת, בתפקיד משפטי אחר, בבוררות בין החברות נדחתה. השופט אף הציע לתובע לשקול תיקון של תביעתו נוכח מכירת הדירה והקושי שנוצר מן הסעדים שהתבקשו; לא התקבלה הסכמה שהביאה לתיקון. השופט דחה גם בקשה למחיקת סעיפים מכתב ההגנה, וקבע שהנתבעות רשאיות להשמיע את טענותיהן. ההליך הגיע להכרעה לאחר שהצעות נוספות ליישוב המחלוקת לא התקבלו.
הטענה המרכזית של התובע במישור הדיוני הייתה שבית המשפט כבר הכריע בזכאותו, וכי אין לאפשר לחברות לחזור אחורה. השופט הציג את ההסתמכות על פסק הדין הקודם ועל התוספת להסכם כשני יסודות, וכתב: "שתי 'רגלי' התביעה אינן יציבות. וגם זאת לשון המעטה." השופט תיאר זאת למעשה כטענת מעשה בית דין, הכוללת את הדוקטרינות של השתק פלוגתא והשתק עילה. הוא הזכיר את התנאים שנקבעו בפסיקה, ובכלל זה זהות המחלוקת, התדיינות לגופה והכרעה שהייתה חיונית לפסק הדין. בעניין זה הבחין בין פסק דין חלוט מבחינה פורמלית לבין הכרעה שבפועל ביררה את הפלוגתאות המהותיות. בלשונו: "פסק הדין בהליך הראשון ניתן בהיעדר הגנה. ככזה, אני מתקשה לראות בו הכרעה לגופה של מחלוקת לאחר התדיינות".
גם בסיס המסמכים היה חסר. כתב התביעה מההליך הקודם לא הוגש בפני השופט שחר, ולכן לא ניתן היה לברר אילו שאלות הוצגו להכרעה ומה בדיוק הוכרע. השופט ציין שהציע לעיין בתיק הקודם בעצמו, אולם בא כוח התובע סבר שאין בכך צורך. הוא הדגיש כי פסק הדין הראשון התייחס ל"הסכם" ול"מסירת הדירה" בלשון יחיד, ולא להסכם יחד עם תוספת ולמסירת שתי דירות. יתרה מכך, ההכרעה הקודמת התייחסה במפורש לחברה אחת, בעוד שמעמדו של פסק דין נפרד נגד החברה האחרת לא הוברר באמצעות מסמך מתאים. כל אלה מנעו מהתובע להוכיח שהתביעה הנוכחית חסינה מפני בירור הגנת החברות.
ואולם הנימוק החריף יותר נגע למכירה שלא נחשפה. השופט קבע שהתובע מנע מבית המשפט בהליך הראשון מידע מהותי: בעת שניתן פסק הדין כבר נמכרו זכויות בדירה אחת. במצב כזה, לדבריו, דרישת ערבות של 2,000,000 שקל להבטחת שתי דירות נטענות אינה משקפת עוד אפילו את מצב הזכויות לפי גרסת התובע עצמו. בית המשפט הפנה לפסיקה שלפיה מעשה בית דין אינו עיקרון מוחלט, ובמקרים נדירים אפשר לסייגו מטעמי צדק והוגנות. השופט כתב שהסתרת מכירת הזכויות "פוגעת פגיעה קשה בצדק ובהוגנות", והסביר כי מבחינה מעשית ביקש התובע תמורה בעד דירה שכבר מכר ובנוסף ביטחון השקול לשתי דירות. לכן קבע שגם אילו היה פסק הדין הראשון מקים השתק, היו במקרה הזה טעמי צדק לסטות ממנו.
משנפתחה הדרך לבחון את הזכויות עצמן, עבר בית המשפט לתוספת להסכם. השופט הבהיר כי הנטל להוכיח את אותנטיות המסמך מוטל על מי שמבקש להסתמך עליו, גם כאשר הנתבעות הן שטוענות לזיוף. את מסקנתו ניסח באופן חד: "התובע לא הוכיח קיומה של תוספת להסכם." משמעות הדברים היא קביעה אזרחית באשר לחוסר הוכחה של המסמך והזכאות הנטענת, ולא הכרעה פלילית שהתקבלה הרשעה בזיוף. בית המשפט הוסיף שאין הסבר לכך שבעל זכויות בדירה ישנה אחת יהיה זכאי בפרויקט לשתי דירות חדשות, ולכך שאותם צדדים בחרו כביכול לחתום על שני מסמכים נפרדים באותו יום.
בפסק הדין פורטה שרשרת של חסרים ראייתיים. עורך הדין שלכאורה אישר את חתימות התובע על ההסכם ועל התוספת לא העיד, אף שנוכחותו בחתימות הייתה עשויה לשפוך אור ישיר על המחלוקת. לא הוגשה חוות דעת של מומחה לכתב יד. חרף בקשות בית המשפט לא הוצגו המסמכים המקוריים, והתובע מסר בעדותו שהם אבדו. גם טיוטות וחילופי דואר אלקטרוני שניתן היה לצפות למצוא אם התנהל משא ומתן על תוספת לא הובאו. בית המשפט נתן לחסרים הללו משקל מצטבר, בהתאם לכלל הראייתי בדבר משמעות אי־הבאת עד רלוונטי ובהתחשב בכך שנטל ההוכחה רובץ על התובע.
עדות התובע לבדה לא שינתה את התוצאה. השופט התרשם שהתובע חזר באופן לא טבעי על טענת שני ההסכמים גם בתשובות לשאלות אחרות, אם כי הביא בחשבון את ההתרגשות שבעדות ואת קשיי השמיעה שלו. הוא גם הצביע על הבדלים משמעותיים בגרסאותיו לגבי כספים שלדבריו קיבל בהוצאה לפועל, ועל אינדיקציות לכך שאנשים אחרים היו מעורבים בניהול ההליך ובהחלטות לגביו. עם זאת, בית המשפט לא התעלם מראיות שיכלו לתמוך בתובע: בהסכם המכר לצד השלישי אוזכרו שתי דירות ותוספת להסכם. לעומת זאת, התכתבות בין נציגי החברות התייחסה לדירה אחת. השופט קבע שמשקל שני סוגי המסמכים מוגבל, משום שלא נערכו בין התובע לבין החברות עצמן, ולכן לא שינו את מסקנתו.
הכרעה זו הובילה לדחייה נפרדת של כל אחד מארבעת הסעדים. הערבות הבנקאית המקורית נועדה להבטיח קבלת דירה בתקופת הביניים ולהיות מוחזרת עם מסירתה; היא לא הייתה מענק מזומן. משנקבע שהתובע הוכיח זכאות לדירה אחת בלבד, ושזכויותיו בה נמכרו עוד ב־2019, הוא לא היה זכאי לערבות להבטחת שתי דירות ואף לא לערבות מטעמו להבטחת אותה דירה שכבר מכר. מכאן שלא היה מקום להצהיר כי החיוב הקודם להעמיד ערבות הוא חיוב כספי.
גם הדרישה לפיצוי ולריבית על אי־העמדת הערבות נדחתה. מעבר להיעדר זכאות לערבות בתקופה שנתבעה, השופט ציין שהתובע לא ביסס כיצד נגרם לו נזק של 1,000 שקל בכל חודש או מדוע מגיעה לו ריבית חודשית של 6,666 שקל. תצהיר שהוגש מטעמו הציג תחשיב בלבד, בלי להוכיח את הנזק. בית המשפט העיר כי ייתכן שהייתה זכאות לערבות בתקופה שבין פינוי הדירה הישנה לבין מכירת הזכויות, אך סעד כזה לא נתבע והטעם להעמדת הערבות ממילא התייתר עם המכירה. ניסיון מאוחר לטעון שיש להעמיד את הערבות דווקא לרוכשת לא הופיע בכתב התביעה או בתצהיר ולא נתמך בראיות. גם הדרישה לפיצוי חודשי עתידי נדחתה מאותם נימוקים.
הסעד האחרון עסק בדיור החלופי. התובע ביקש לקבל 6,500 שקל לחודש במקום הסכום החודשי של 3,500 שקל שנרשם בפסק הדין הקודם, ואילו בהסכם המקורי נכתב 3,200 שקל לחודש. השופט קבע שאחרי מכירת הזכויות בדירה לא נותרה זכאות לתשלום הזה; התוספת שלא הוכחה כלל לא כללה התחייבות נוספת לדיור חלופי. בנוסף, הבקשה לא נקבה בתקופה מוגדרת, לא כומתה כנדרש ולא שולמה בגינה אגרה, ואף עלה שהתובע כבר קיבל תשלומים כלשהם בהליכי ההוצאה לפועל. מכאן שגם הגדלת ההשתתפות בהוצאות הדיור נדחתה.
בסוף פסק הדין נדחתה התביעה על כל רכיביה. התובע חויב לשלם הוצאות משפט בסך 20,000 שקל לכל אחת משתי החברות, בתוך 30 יום. ההכרעה אינה מבטלת במסגרת ההליך הנוכחי את עצם קיומו של פסק הדין הקודם; היא קובעת כי אי אפשר להסתמך עליו כמחסום מוחלט לבחינת הטענות החדשות, וכי על בסיס הראיות שהוגשו לא הוכחו הזכויות והסעדים שנתבעו כעת.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.