שני שמאי מקרקעין שרכשו זכויות בחלקה בקריית טבעון דרשו מרשות מקרקעי ישראל להשיב להם 108,000 שקל ולאכוף, לטענתם, התחייבות להעברת הבעלות בקרקע. השניים סברו שתשלום של מאות אלפי שקלים שביצעו כבר בשנת 2013 עבור הרחבת זכויות הבנייה כיסה גם את רכישת הבעלות. רמ"י טענה שמדובר בשתי עסקאות שונות, ובית משפט השלום בחיפה קיבל את עמדתה ודחה את התביעה. עם זאת, השופטת רויטל באום מתחה ביקורת על כך שהרשות לא השיבה לפניית התובעים בזמן אמת, ובשל אותה התנהלות נמנעה מלחייב אותם בהוצאות.
הסכסוך נסב על חלקה בשטח 2,197 מ"ר בקריית טבעון, שרמ"י מנהלת עבור קרן קיימת לישראל. בשנת 2009 רכשו שני התובעים, שמאים במקצועם, את זכויות החכירה שהחזיקו בהן בעלי הזכויות הקודמים מכוח חוזה משנת 2004. באותה תקופה החלה רפורמה שאפשרה, בסוגי קרקע מסוימים, לחוכרים לרכוש בעלות במקום להסתפק בחכירה לדורות. אבל הדרך לשינוי מעמד הזכויות לא הייתה אחידה לכל נכס: החלטת מועצת מקרקעי ישראל ונוהל הקניית הבעלות קבעו מתי ניתן להעביר בעלות ללא תמורה, ומתי היא מותנית בתשלום.
בקרקע מן הסוג הנדון קבע הנוהל שיש לחשב את התשלום לפי הגבוה מבין שני מסלולים. האחד הוא 31% מההפרש בין שווי זכויות החכירה המקוריות, או הזכויות שמומשו ושולמו בגינן דמי היתר, לבין שווי הבעלות הכולל פוטנציאל בנייה עתידי. השני הוא 12% משווי הבעלות עם הפוטנציאל. הנוסחה הזאת הייתה לב המחלוקת, משום שהתובעים ביקשו לייחס לתשלום קודם משמעות רחבה מזו שרמ"י הכירה בה.
באפריל 2012 חתמו התובעים על הודעה של הרשות לחוכר העומד בפני חיוב בדמי היתר. ההודעה הסבירה שבאותה עת עדיין לא מבוצעת הקניית בעלות בקרקע של קק"ל, אך מי שיבחר לשלם כעת דמי היתר עבור תוספת בנייה או שינוי ניצול עשוי לקבל בעתיד קיזוז מן התמורה לרכישת הבעלות. ההודעה גם הגבילה את האפשרות: הצעת הקיזוז תקפה לשנה מהמועד שבו תוצע לחוכר רכישת הבעלות, והיא אינה חלה על כל סוגי החיובים. בית המשפט ייחס משקל לכך שהתובעים חתמו על המסמך וידעו על ההבחנה בין העסקאות.
כעבור חודשים אחדים ביקשו השמאים להרחיב את אפשרויות הבנייה בחלקה. שמאות שנערכה באוקטובר 2012 הציגה שתי הערכות שווי הקשורות לזכויות בנייה ולשינוי הניצול. על בסיס התחשיב דרשה הרשות מהם 660,346.50 שקל בתוספת מע"מ, והסכום שולם במאי 2013. ביוני אותה שנה נחתם חוזה חכירה חדש. לטענת התובעים, השמאות שבבסיס החיוב כבר הביאה בחשבון גם זכויות בנייה עתידיות, ולכן התשלום צריך היה להיחשב למעשה כתשלום עבור מלוא זכויות הבעלות בקרקע.
עוד לפני ששילמו, בדצמבר 2012, שלחו לרמ"י מכתב שבו ביקשו לראות את התשלום העתידי בגין שינוי הניצול כתשלום בגין רכישת הבעלות. הרשות לא השיבה. התובעים פירשו את השתיקה כהסכמה, והמשיכו בעסקה על יסוד תפיסתם. השופטת באום לא חסכה ביקורת מהתנהלות הרשות, אך דחתה את ההסקה המשפטית: "אי מתן תשובה ע"י הנתבעת לא מהווה הסכמה למבוקש. להפך: הדבר מהווה סירוב, ללא מתן נימוקים". ההוראה שבחוק לתיקון סדרי המינהל, שעליה הסתמכה, אינה הופכת הימנעות ממענה לקבלת הבקשה.
חלפו שנים. ביוני 2021 פנו השניים בבקשה להשלים את רכישת הבעלות, מתוך הנחה שכבר שילמו את מלוא התמורה. בפברואר 2022 קיבלו מפרט כספי שהעמיד את התשלום על 692,004 שקל בתוספת מע"מ, לפי מסלול של 12% משווי הבעלות. הם הודיעו כי הם מוכנים לתשלום אך ביקשו לקזז את הסכום ששולם ב־2013. במקביל הוגשה השגה שמאית, אולם בהליך המשפטי הובהר כי אין בין הצדדים מחלוקת שמאית שדורשת הכרעה. לכן בית המשפט לא נדרש לקבוע איזו הערכת שווי מדויקת יותר.
בינואר 2023 ערכה הרשות מפרט מתוקן, שהתבסס על מסלול של 31% מהפער בין שווי זכויות החכירה לבין שווי הבעלות עם פוטנציאל הבנייה. שווי הזכויות החוזיות הועמד לצורך התחשיב על 2,110,000 שקל, ושווי הבעלות על 5,766,700 שקל, לפני החלת שיעור התשלום. מן התוצאה נוכו הסכום ששולם בשנת 2013 ואגרת הבקשה, והדרישה המשוערכת ירדה ל־474,352 שקל בתוספת מע"מ. התובעים טענו שאין הצדקה לדרישה נוספת כלשהי, בין היתר משום שחוזה החכירה החדש ביטל את החוזה המקורי ואי אפשר לשיטתם לבסס עליו את התחשיב.
בדיון העיד אחד התובעים כי היה ברור לו ששמאות קרקע מביאה בחשבון את הפוטנציאל העתידי. "היה ברור מאליו ששמאית מעריכה שהעריכה את הנכס זה כולל פוטנציאל", אמר. אלא שכאשר נשאל על עסקאות ההשוואה שהשמאית הסתמכה עליהן, לא יכול היה להצביע על פירוט שלהן בשומה. השופטת קבעה שאין בהערכת השווי משנת 2012 ראיה לכך שהתובעים רכשו זכויות בנייה עתידיות, והוסיפה שגם שווי של חכירה הכוללת זכויות מסוימות אינו שווה בהכרח לשווי הבעלות המלאה. במילותיה, "ההנחה של התובעים כי הערכת השווי משנת 2012 כוללת התייחסות לזכויות בנייה עתידיות לא הוכחה".
גם מסמכי ההתקשרות לא תמכו בגרסת השמאים. חוזה 2013 נשא כותרת של חוזה חכירה ולא של חוזה להעברת בעלות, והגדיר קיבולת בנייה מוגדרת של 967 מ"ר. הוא הבהיר שכל בנייה שמעבר לקיבולת הזאת תדרוש הסכמת מחכיר ותשלום נוסף לפי הנהלים שיחולו. בית המשפט קיבל את טענת רמ"י שהסדר כזה אינו מעביר באופן אוטומטי זכויות עתידיות, ובוודאי אינו מעביר את הבעלות בקרקע. יתרה מזו, בעת חתימת החוזה התובעים ידעו שהקניית בעלות בקרקעות קק"ל עדיין לא אושרה בפועל.
את הטענה שחוזה החכירה הישן בוטל ולכן אין להשתמש בשוויו לצורך חישוב דמי הבעלות דחתה השופטת בשני נימוקים. ראשית, הנוהל מאפשר במפורש להסתמך על שווי הזכויות המקוריות גם כשמאוחר יותר נערכה עסקת שינוי ניצול. שנית, גם אילו מסלול ההפרשים היה נופל, היה נותר המסלול החלופי של 12% משווי הבעלות, המחייב תשלום ולא מקנה בעלות בחינם. כפי שהעידה נציגת הרשות: "אתה היום חוכר 91% אתה לא יכול לצפות שייתנו לך 100% מתנה". ההבדל בין הזכויות, ולא רק ההבדל בין סכומי השמאות, הוא שהכריע.
בית המשפט הבהיר כי שתי העסקאות היו בחירה של בעלי הזכויות. השמאים יכלו להימנע מעסקת שינוי הניצול ולברר את עמדת הרשות לפני התשלום, ולא היו חייבים לרכוש בעלות מאוחר יותר. עם זאת, באום כתבה כי "הימנעות הנתבעת ממתן מענה לפניית התובעים, מקוממת ככל שתהיה", אינה יכולה להיחשב להסכמה. משום שהמחלוקת בין הצדדים הייתה כנה, ומשום שהיה ראוי שהרשות תעמיד את התובעים על טעותם עוד בשנת 2012, התביעה נדחתה ללא צו להוצאות.
לצד דחיית התביעה הותיר בית המשפט פתח מעשי להידברות. השופטת ציינה כי לכאורה חלף פרק הזמן שבו היו התובעים זכאים לקיזוז לפי ההצעה האחרונה, משום שלא שילמו על פי אף אחד מן המפרטים. למרות זאת הציעה לרמ"י לשקול לאפשר להם, אם יודיעו בתוך 90 יום שהם עדיין מעוניינים ברכישת הבעלות, לשלם לפי המפרט המתוקן כשהוא משוערך. זו הייתה המלצה לשיקול דעת הרשות ולא צו המחייב אותה להעביר בעלות. כך הסתיימה תביעה להשבה ולאכיפה בהחלטה שלפיה התשלום עבור זכויות הבנייה לא הפך את החוכרים לבעלי הקרקע.
ת"א 53301-02-24

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.