שני יורשים שביקשו לבטל רישום מקרקעין בטענה כי חתימות מורישיהם על הסכם מכר זויפו נכשלו בבית המשפט. בפסק דין של השופט הבכיר יונתן אברהם נדחתה התביעה הן מטעמים דיוניים, ובהם התיישנות והיעדר הוכחת מעמדו של אחד התובעים כיורש, והן לאחר בחינת טענת הזיוף לגופה. התובעים הסתמכו על חוות דעת מומחית לכתב יד שקבעה שהחתימות אינן אותנטיות בהסתברות גבוהה. הנתבעת טענה שמדובר בעסקה תקינה שבוצעה לפני שנים רבות. בית המשפט מצא פגמים בבסיס ההשוואה שערכה המומחית וקבע שנטל הוכחת המרמה לא הורם. התובעים חויבו בהוצאות של 40,000 שקל.
המחלוקת נגעה לזכויות בחלקה 23 בגוש 17550. בשנת 2014 נרשמו זכויות בחלקה על שם בני זוג מכוח הסכם מכר ישן, ובהמשך עברו זכויותיו של הבעל המנוח לאשתו. התובעים, מבני משפחתם של בעלי זכויות קודמים, ביקשו להשיב את הרישום על שם מורישיהם. לטענתם, חלק מבני המשפחה התנגדו למכירת הקרקע, ולכן אין לקבל את האפשרות שחתמו על ההסכם שהוצג כבסיס לרישום. חלק אחר מן הקרקע, כך הסכימו, אכן נמכר בידי בן משפחה אחר, והם לא ביקשו לבטל את מכירת חלקו.
לטענת התובעים, הקרקע חולקה בעבר בהסכמה בין ארבעה אחים, וכל ענף משפחתי החזיק בפועל בשטח שיועד לו. מכירת חלקו של אחד האחים לבני הזוג הרוכשים עוררה התנגדות חריפה בקרב אחיו. התובעים טענו כי חתימות של שניים מבני המשפחה הוספו להסכם ללא ידיעתם, כדי להציג עסקה נרחבת יותר מזו שנעשתה בפועל. הם ביקשו להצהיר שהחתימות מזויפות ולבטל את רישום הזכויות שהתבסס על ההסכם. לדבריהם, נודע להם על המסמך ועל הרישום רק בשנת 2022, כאשר הוגשה תביעה לפירוק השיתוף בקרקע.
האישה שעל שמה נרשמו הזכויות דחתה את הטענות. לגרסתה, העסקה נערכה כדין, המוכרים חתמו מרצונם על הסכם ועל ייפוי כוח בלתי חוזר, ועורך דין אימת את הפעולות. היא צירפה הסכם מכר, ייפוי כוח, תשריט חלוקה ומסמכי תכנון, וטענה שהתביעה הוגשה באיחור קיצוני. בנוסף טענה שהסכסוך כבר נדון בהליך פירוק שיתוף, ושם היא עתרה לייחוד רק השטח שרכישתו אינה מוכחשת. לשיטתה, התביעה מבקשת לערער על רישום שבוצע לפני שנים, בלי ראיה מספקת למרמה.
התובעים הביאו לעדות מומחית להשוואת כתבי יד, שבדקה את החתימות על הסכם המכר מול דוגמאות שנלקחו ממסמכי משרד הפנים ומתעודות בית ספר. בחוות דעתה העריכה בסבירות של 70%–80% שהחתימות אינן חתימות המורישים. הנתבעת בחרה שלא להגיש חוות דעת מומחה נגדית. לכאורה היה בכך בסיס לטענת התובעים, אך בית המשפט הבהיר שהעדר חוות דעת נגדית אינו משנה כשלעצמו את השאלה על מי מוטל נטל ההוכחה או את המשקל שיש לתת לחוות הדעת שהוגשה.
בשלב הראשון נבחנה טענה מקדמית הנוגעת לאחד התובעים. הוא טען שהוא זכאי לתבוע בשם אביו המנוח, אך לא הגיש צו ירושה או צו קיום צוואה המוכיח את זכותו לבוא בנעליו. בית המשפט בדק את המסמכים שצורפו לכתב התביעה ולתצהירים ומצא צווים ומסמכים לגבי בני משפחה אחרים, אך לא את המסמך הנדרש לגבי אותו מוריש. משום כך נקבע שהאדם לא הוכיח את מעמדו המשפטי לנהל את התביעה בשם אביו, ותביעתו נדחתה על הסף גם מטעם זה. עצם הקשר המשפחתי הנטען לא הספיק להחליף הוכחת ירושה.
לאחר מכן נדונה ההתיישנות. השופט הבהיר כי כאשר מבקשים לבטל עסקה בטענה שחתימות המוכרים על ההסכם זויפו, עילת התביעה קשורה למועד עריכת ההסכם, ולא בהכרח למועד שבו הושלם הרישום בטאבו. במסמך המשפטי עצמו מופיעים אזכורים לא עקביים לשנת ההסכם, 1997 בחלקים מרכזיים ו־1977 באחרים, אך בית המשפט קבע שהתביעה משנת 2024 הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות הרלוונטית. טענת הגילוי בשנת 2022 לא שינתה את התוצאה: התובעים לא ביססו כדין את החריג של גילוי מאוחר, המחייב גם להראות שלא ניתן היה לגלות את העובדות קודם בזהירות סבירה.
בית המשפט מצא שהמשפחה ידעה במשך שנים על עסקת מכר שבוצעה בקרקע, גם אם לשיטת התובעים הייתה זו מכירה של חלק אחד בלבד. בנסיבות אלה, לדעת השופט, אפשר היה לבקש לעיין בהסכם ולברר את היקפו סמוך יותר למועד העסקה. הוא הדגיש שהטענה לגילוי מאוחר לא נטענה כנדרש בכתב התביעה או בכתב תשובה, שלא הוגש, ואף לא קיבלה מענה ממשי בסיכומי התובעים. לכן קיבל את טענת ההתיישנות ביחס לתביעה כולה. הוא הוסיף שמסקנה זו לבדה מספיקה לדחיית ההליך, אך בחר לדון גם בראיות למקרה שהמסקנה הדיונית אינה נכונה.
בבחינה לגופה הציב השופט רף ראייתי מחמיר לטענת הזיוף. הוא הבהיר כי טענה שלפיה חתימות זויפו במשרדו של עורך דין, לצד אדם שחתימתו על העסקה אינה מוכחשת, היא טענת מרמה חמורה בעלת גוון פלילי. לכן נדרש משקל ראייתי משמעותי יותר מהצבעה על הבדלים חזותיים בין חתימות. השופט ציין שהתובעים לא נכחו במעמד החתימה, ושעדויותיהם נסמכו על היכרות עם חתימות בני המשפחה ועל מסמכים שנמצאו שנים אחר כך.
גם בחוות דעת המומחית מצא בית המשפט חולשות ממשיות. המומחית בדקה צילום של הסכם המכר ולא את המסמך המקורי, ולכן לא יכלה לבחון מאפיינים של לחץ העט ושל שטף הכתיבה כפי שהייתה יכולה לבחון במקור. השופט לא קבע שחוות דעת המבוססת על צילום אינה קבילה; הוא ציין שהדבר מחייב זהירות בהערכת משקלה. נוסף על כך עלו שאלות לגבי פער השנים בין דוגמאות ההשוואה לבין מועד ההסכם, והאם נבחרו חתימות מתקופה מתאימה לצורך השוואה אמינה.
פגם נוסף נגע לחתימות שהוצגו למומחית אך לא שולבו בבדיקה. מחקירתה עלה חשש שהתעלמה מדוגמת השוואה שעשויה הייתה להוביל למסקנה אחרת, ולא פירטה בחוות הדעת שהחומר הועמד לעיונה ומדוע בחרה לא להשתמש בו. מבחינת השופט, הדבר פגע באפשרות לבחון באופן שקוף את תהליך עבודתה. הוא הדגיש גם שאדם עשוי לחתום בדרכים שונות לאורך חייו, כך שהבדל צורני בין חתימות אינו מוכיח כשלעצמו שמדובר בזיוף. מכל הטעמים האלה קבע שלא ניתן לאמץ את מסקנת חוות הדעת לצורך הכרעה בטענת המרמה. בלשונו: "לא מצאתי לקבוע מסקנה על יסוד חוות הדעת שערכה".
השופט ניסח את ההכרעה במילים ברורות: "לא שוכנעתי כי התובעים עמדו בנטל מוגבר זה באמצעות הגשת חוות דעת המומחית". בהמשך קבע: "התובעים לא עמדו בנטל המוגבר הנדרש להוכחת תביעתם לגופה". שתי הקביעות נוגעות לשאלת ההוכחה, ואינן הצהרה חדשה מטעם בית המשפט שכל חתימה במסמך נבדקה ונמצאה בוודאות מקורית. ההכרעה היא שהתובעים לא הציגו ראיות מספיקות לביטול העסקה והרישום שעליו ביקשו לערער.
בסיום נקבע כי "התביעה שהגישו התובעים נדחית", והתביעה נדחתה כולה ונקבע שהשניים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט בסך 40,000 שקל, יחד ולחוד. כך נותר רישום המקרקעין על כנו בעקבות שילוב של חסמים דיוניים ושל כישלון הוכחת הזיוף לגופו. פסק הדין מדגים כיצד גם טענה כבדה למרמה, הנתמכת בחוות דעת מקצועית, אינה יכולה להחליף בירור של מועדי התביעה, מעמד התובעים ואיכות חומר ההשוואה שעליו נשענת המסקנה.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.