שלוש חברות נדל״ן שרכשו זכויות בקרקע הצליחו לשכנע את בית המשפט המחוזי כי 700 מ״ר שנמכרו להן נרכשו כשטח נטו, כך שהסיכון לגריעה לצורכי דרך מכוח התכנון הקיים יישאר בידי המוכרים ויורשיהם. הנתבעים טענו כי מדובר בזכויות בלתי מסוימות במקרקעין משותפים, ולכן כל בעל זכויות צריך לשאת בחלקו היחסי בהפרשות. השופט הבכיר יונתן אברהם קיבל את פרשנות הקונות להסכם מסוים משנת 2021, אך דחה את בקשתן לקבוע את מיקומם המדויק של השטחים ואת יתרת הזכויות בחלקה בכללותה.
המחלוקת התנהלה סביב חלקה 6 בגוש 15051, שבה נערכו עסקאות רבות לאורך שנים. תחילה רכשו החברות, באמצעות אחת מהן, שטח של 2,533 מ״ר בשנת 2016 במגרש שמעמדו התכנוני השתנה לייעוד מסחרי. בהמשך, בשנים 2021 ו־2022, נרכשו זכויות נוספות באמצעות ארבעה חוזים. אלה כללו הסכם מיום 23 ביולי 2021 לרכישת 700 מ״ר מאחד מבני המשפחה שהחזיקה בזכויות, ובהמשך עסקאות עם קרובי משפחה אחרים.
שני נתונים עמדו בבסיס הסכסוך. ראשית, בעלות במושע, כלומר בעלות בחלק בלתי מסוים מן החלקה, אינה מקצה לכל שותף באופן אוטומטי פיסת קרקע מסוימת על המפה. שנית, תוכניות מתאר החלות על הקרקע ייעדו חלקים ממנה לדרכים, והפרשות עתידיות יכולות להקטין את היקף הזכויות שבידי בעלי הקרקע. מבחינת הרוכשות, המשמעות הכלכלית של רכישת 700 מ״ר תלויה בשאלה אם הן מקבלות שטח זה לאחר ניכוי ההפרשות או לפניו.
החברות טענו כי רכשו זכויות נקיות, וכי השטח שנועד לדרכים לא אמור להיגרע מזכויותיהן אלא מן היתרה שבידי המוכרים. הן ביקשו גם לקבוע שהזכויות שרכשו ממוקמות בדרום החלקה, באזור שנותר בייעוד חקלאי, ולצמצם את היקף הזכויות שהנתבעים רשאים למכור לאחרים. הנתבעים השיבו כי החוזים לא כללו את המילה ״נטו״, כי הקונות בדקו בעצמן את התוכניות והכירו את הסיכונים, וכי אין דרך להחריג אותן מחובות ההפרשה כשהבעלות רשומה במושע.
עוד לפני שהכריע בפרשנות החוזה, צמצם בית המשפט את התביעה. הוא הבהיר שהעסקה משנת 2016 לא נכללה בשטח שלגביו התבקשו הסעדים. שלושת החוזים המאוחרים יותר, שבהם נמכרו זכויות בשטח כולל של 8,128 מ״ר, נכרתו עם מוכרים אחרים שלא היו הנתבעים בהליך. לכן, אין להכריע במסגרת התביעה הזאת בחבותם לפי חוזים אלה. כתוצאה מכך נותרה להכרעה רק רכישת 700 המ״ר מהבעלים שהלך לעולמו, מול יורשיו הרלוונטיים.
בית המשפט גם דחה את התביעה נגד אחד הנתבעים, בן משפחה שאינו יורש של המוכר בחוזה שנותר לבירור. נקבע שאין להטיל עליו כחליף התחייבויות שהמוכר נטל על עצמו. בכך נוצר הבדל בין השאלה הרחבה שהרוכשות ניסו להעמיד להכרעה, לגבי הזכויות בחלקה כולה, לבין המחלוקת המצומצמת שבית המשפט היה מוסמך ויכול להכריע בה על בסיס הצדדים שצורפו.
במהלך המשפט נחקרו נציגי החברות, מומחה המדידה מטעמן ועורך הדין שערך את ההסכם וייצג את שני הצדדים בעסקה. נציגי הקונות הודו כי המונח ״נטו״ לא נכתב בחוזים. אחד מהם הסביר בעדותו כי ״אולי זה לא רשום, אבל זו הייתה ההבנה שלי על השטח״. נציג אחר, שנשאל על היעדר המילה, השיב ״פשוט לא רשום״. גם מומחה המדידה אישר כי הבנתו בדבר רכישת שטחי נטו נסמכה על מידע שקיבל מהקונות ולא על פרשנות עצמאית של הסכמי המכר.
מנגד, עורך הדין שערך את העסקה תמך בהבנת הרוכשות. לדבריו, כשדובר על השטח שנמכר, ״הוא אחרי הפקעה״. הנתבעים הסתמכו על רישום הבעלות במושע ועל הודאת הקונות שהכירו את מצבה התכנוני של הקרקע. נציג מטעמם אמר כי ״הכל שותפים״, ולכן, לשיטתם, חלקם של כל הבעלים צריך להשתתף בגריעות המתחייבות מתוכניות הדרכים.
ההכרעה לא נשענה על הופעתה של המילה ״נטו״ בחוזה, אלא על קריאת ההסכם בשלמותו. בית המשפט בחן הן את הצהרות המוכר, שהממכר נקי מזכויות מגבילות ומ״הפקעה״, והן את הצהרת הקונה שרכשה את הנכס במצבו התכנוני והמשפטי הקיים לאחר בדיקה עצמאית. לשיטתו, אין הכרח לראות בהצהרות האלה סתירה שאי אפשר ליישב: הקונה יכולה להיות מודעת לקיום תוכנית לדרך ועדיין לקבל התחייבות חוזית שהמוכר יישא בסיכון לגריעה של הזכויות שנמכרו לה.
השופט דחה את הטענה שבעלות במושע שוללת אפשרות להסכמה כזאת. הוא הבחין בין הרישום הקנייני של החלקים הבלתי מסוימים לבין חלוקת הסיכונים וההתחייבויות ביחסים החוזיים בין הצדדים. כשם שבעלי זכויות משותפות רשאים לערוך הסכמים המסדירים שימוש וחזקה בחלקים שונים של החלקה, הם רשאים, לדבריו, להסדיר ביניהם גם את נשיאת הסיכון להפרשה עתידית לצורכי ציבור. כך אפשר לקיים את התחייבויותיהם בלי להניח שהרוכשת חייבת לשאת אוטומטית בכל גריעה באופן יחסי.
בית המשפט ראה היגיון מסחרי בהעמדת הסיכון הקיים על כתפי המוכרים: חלק מהדרכים המתוכננות משרתות בעיקר את האזור הצפוני של החלקה, שכבר עבר שינוי ייעוד, בעוד שהחלק הדרומי נותר חקלאי. הוא גם הדגיש שאין בהחלטה לפטור את הרוכשות מכל הפרשה עתידית שתידרש אם תוגש בעתיד תוכנית חדשה לשינוי ייעוד הקרקע החקלאית. ההכרעה עסקה בהתחייבות ביחס לתוכניות ולסיכונים שנבחנו במסגרת חוזה המכר הנוכחי.
פרשנות אחרת, כתב השופט, עשויה להעמיד את הצהרות המוכר בחוזה בסתירה למצב התכנוני בפועל. הוא העדיף פרשנות ״המקיימת את ההסכם ומעוגנת בלשונו״. בהתאם לכך הוצהר כי 700 המ״ר שנרכשו בהסכם מיום 23 ביולי 2021 הם זכויות נטו. אם תידרש גריעה בגין חלק זה לשם דרך, היא תבוצע מתוך יתרת הזכויות של יורשי המוכר. עם זאת, השופט לא קבע מה יהיה היקף ההפרשה המדויק, והותיר את החישוב, ככל שיידרש, להליך פירוק השיתוף המתנהל בבית משפט השלום.
גם דרישת הרוכשות לקבוע שזכויותיהן מצויות דווקא בחלק הדרומי של החלקה נדחתה. בית המשפט הסביר שקביעת מיקום הזכויות פירושה למעשה חלוקת השיתוף במקרקעין, עניין המסור לסמכותו של בית משפט השלום, שם כבר מתנהל הליך מתאים. התביעה התקבלה אפוא רק ביחס לפרשנות העסקה המסוימת, ולא ביחס למפת הזכויות שביקשו החברות לקבל. בשל התוצאה המעורבת, קבלת חלק מהדרישות ודחיית אחרות, לא נפסקו הוצאות משפט.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.