שני אחים החזיקו בחלקים שווים במניות של חברה משפחתית, אלא שאחד מהם שינה את צוואתו ובמקום להוריש את מניותיו לאחיו הוריש אותן לשתי בנותיו. לאחר מותו התנגד האח לקיום הצוואה המאוחרת, בטענה שהמנוח, שחלה בסרטן, לא היה כשיר לערוך אותה וכי בני משפחתו השפיעו עליו שלא כדין. הבנות הכחישו את הטענות והציגו בין היתר ראיות לכך שאביהן הבין היטב את משמעות השינוי. השופטת שירלי שי מבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה דחתה את ההתנגדות, הורתה על קיום הצוואה המאוחרת וחייבה את האח בשכר טרחת עורך דין בסך 75,000 שקל. לדבריה, האח התקשה להשלים עם כניסת הבנות בנעלי אביהן לאחר עשרות שנות שותפות, אך לא הוכיח עילה לביטול הצוואה.
המנוח נפטר בגיל 79 לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן. הוא הותיר אחריו אלמנה ושתי בנות, וכן שתי צוואות שערך בהפרש של שנים רבות. בצוואה משנת 2007 הוריש את חלקו בחברה, 50% ממניותיה, לאחיו שהיה בעל המחצית האחרת. את יתר נכסיו, בהם דירה, חשבונות בנק, חסכונות ופיקדונות, הוריש לבנותיו. בצוואה השנייה, שנחתמה בספטמבר 2021, קבע שגם מניות החברה יועברו לבנות בחלקים שווים. יתר נכסיו ניתנו אף הם לבנות, למעט דירת המגורים, שאותה הוריש להן ולאשתו, תוך הבטחת זכותה של האישה להתגורר בה עד סוף חייה ללא תשלום שכר דירה. השינוי המשמעותי בין הצוואות נוגע אפוא לעתידו של המפעל המשפחתי.
המחלוקת על המניות הגיעה לבית המשפט עוד לפני שהוכרע איזו מהצוואות תקוים. הבנות הגישו הליך נפרד בדרישה לבטל העברה של מניות המנוח על שם האח. לטענתן, האח העביר על שמו את מלוא חלקו של המנוח בחברה זמן קצר לאחר הפטירה, על יסוד מסמכים שעליהם חתם לבדו ובטרם ניתן צו לקיום הצוואה הראשונה. במרץ 2023 הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, שלפיה המניות יירשמו בחזרה על שם המנוח וההליך הנפרד ייסגר. שאלת הזכאות למניות נותרה תלויה בהכרעה בצוואות. הבנות ביקשו לקיים את הצוואה המאוחרת, ואילו האח ביקש לקיים את הראשונה.
האח טען שהמנוח לא היה כשיר מבחינה רפואית וקוגניטיבית כאשר חתם על הצוואה המאוחרת. עוד טען שבנותיו ואשתו ניצלו את מצבו בעת מחלתו הקשה, יצרו אצלו תלות בהן ובודדו אותו מאחיו וממכריו כדי להשתלט על נכסיו. לשיטתו, בני המשפחה ידעו מה נקבע בצוואה הראשונה ותכננו את השינוי מראש. בחקירתו הבהיר כי עילת ההתנגדות המרכזית היא השפעה בלתי הוגנת: גם אם המנוח היה כשיר לערוך צוואה, לטענתו נוצרה עקב מחלתו חולשה שאפשרה להשפיע על החלטותיו.
השופטת עמדה על כך שנקודת המוצא היא שהצוואה משקפת את רצונו של אדם כשיר המבין את משמעותה. מי שמבקש לבטלה נדרש להוכיח את טענותיו. העובדה שחלוקת הנכסים אינה נראית הגיונית או הוגנת בעיני המתנגד, ואפילו תלות חלקית של המצווה בנהנה, אינן כשלעצמן עילה מספקת לביטול. גם כשנסיבות מלמדות על תלות משמעותית, נטל השכנוע הסופי בדבר השפעה בלתי הוגנת נותר על המתנגד.
במהלך ההליך קיבל האח צו לגילוי מסמכים רפואיים והגיש יותר מ־1,200 עמודים, ובהם מסמכים מקופות חולים, בתי חולים והמוסד לביטוח לאומי. עם זאת, לא הוגשה בסופו של דבר בקשה מנומקת למינוי מומחה רפואי, אף שבית המשפט ביקש ממנו להסביר מדוע יש צורך במינוי ואפשר לו להגיש בקשה מתאימה. השופטת ציינה כי מתוך כלל המסמכים לא נמצא ולו מסמך רפואי אחד שניתן ללמוד ממנו שהמנוח לא היה כשיר לערוך את הצוואה השנייה. להפך, במסמכים שנערכו כשנה לאחר החתימה הוא תואר כאדם עצמאי המתמצא בזמן ובמקום. על פי התיעוד, גם בתקופה שבה חלה במחלה קשה התעקש לשמור על עצמאותו.
עוד לפני החתימה על הצוואה המאוחרת נבדק המנוח לבקשת עורכת הדין שערכה אותה בידי רופאה העוסקת בהערכה פסיכוגריאטרית. האח ביקש לחקור את הרופאה בבית המשפט. היא העידה כי המנוח קבע את הבדיקה, מסר מראש סיכום רפואי, הגיע לבדו ונבדק ללא נוכחות אדם נוסף. הפגישה נמשכה כשעתיים ואולי יותר, ועסקה ביכולתו לערוך צוואה וגם לחתום על ייפוי כוח מתמשך. הרופאה ערכה חוות דעת נפרדת לכל מסמך. היא הסבירה מדוע לא היה צורך בבדיקת מיני מנטל, והדגישה שמטרתה הייתה לבדוק את הבנתו של המצווה ולא לברר את אמיתות מלוא הפרטים המשפחתיים שסיפר. היא תיארה אותו כצלול והעידה שהנושא המרכזי בפגישה היה רצונו להעביר את חלקו במפעל לבנותיו ולא לאחיו. השופטת מצאה את עדותה "אמינה, מקצועית, קוהרנטית, ברורה, ומשכנעת". היא מצאה חיזוק נוסף לכשירותו בהנחיות המפורטות שנתן בייפוי הכוח המתמשך שעליו חתם ביום עריכת הצוואה.
סוגיה נפרדת הייתה המעורבות הנטענת של הבנות בעריכת הצוואה. לפי סעיף 35 לחוק הירושה, הוראת צוואה המזכה את מי שערך את הצוואה, היה עד לעשייתה או לקח חלק אחר בעריכתה, או את בן זוגו, בטלה. השופטת הסבירה כי מדובר בחזקה חלוטה, אפילו אם לא הוכחה השפעה בפועל, ולכן יש לבחון בזהירות אם המעורבות מגיעה לרף הקבוע בחוק. הבנות טענו שלא נטלו חלק בניסוח או בחתימה ולא ראו את הצוואה עד לאחר מות אביהן. חתנו המליץ על עורכת הדין שהכינה בעבר צוואה לאביו, והן סייעו למנוח בהסעות לבקשתו, כפי שעשו גם בעניינים אחרים.
עורכת הצוואה סיפרה בחקירתה כי נפגשה עם המנוח כמה פעמים, השיגה בעצמה מסמכים רשמיים לבדיקת זכויותיו בחברה וניסחה את הצוואה בעקבות הערות שקיבלה ממנו. הוא שילם עבור עריכתה. לדבריה, הוא הסביר את רצונו לשנות את חלוקת המניות באופן ברור: "עשה חשבון נפש עם עצמו והוא רצה שכל מה שהוא בנה בחייו, כל מה שהוא עשה יעבור לשושלת שלו האישית שהוא יצר והוא הביא לעולם". היא הקפידה להפריד בין מעמד חתימת הצוואה למעמד חתימת ייפוי הכוח המתמשך, וביקשה שבני המשפחה לא יהיו בבניין בעת החתימה על הצוואה. עדות החתן לא תאמה במדויק את עדותה לגבי מקום מפגש ההיכרות, אך השופטת קבעה כי ייתכן שמדובר בבלבול בין מפגשים שונים וכי אין בכך כדי לסתור את הממצא המרכזי. היא סיכמה: "לא הוכחה התערבות בצוואה. לא הוכחה כל בעייתיות בעריכת הצוואה".
בשאלת ההשפעה הבלתי הוגנת לפי סעיף 30 לחוק הירושה, השופטת הבהירה שיש להוכיח שההשפעה פגעה ברצונו החופשי של המצווה והובילה להוראה שנכללה בצוואתו. טענת האח שהקשר בינו לבין המנוח הצטמצם עקב בידוד שיצרו בני המשפחה לא נתמכה בראיות, וממילא לדבריו הצמצום התרחש בחודשים שלפני הפטירה, בעוד הצוואה נחתמה יותר משנה לפניה. השופטת לא שללה שהיה שינוי בתחושתו ביחס לקשר, אך לא מצאה בו ראיה להשפעה בלתי הוגנת. גם תמלילי שיחות שהאח עצמו בחר להציג לא תמכו בטענותיו. מהעדים שהביא, חלק היו עובדים המקבלים ממנו שכר וחלק העידו מפי השמועה. עדים שלדבריו שמעו את המנוח בעצמם לא זומנו. השופטת הזכירה את המשמעות הראייתית של הימנעות מהבאת עד רלוונטי ללא הסבר משכנע. עוד מצאה בעייתיות בהעברת המניות על ידי האח לפני קיום הצוואה הראשונה, ובהסבר שנתן לכך.
הבנות הודו כי סירבו בעבר לבקשה של אביהן למתן כסף או ערבות, אך הכחישו שהיו מנותקות ממנו או שהשמיעו כלפיו אמירות פוגעניות. הן סיפרו על קשר משפחתי שנמשך לפני מחלתו ובמהלכה, על הסיוע שהעניק להן לאורך השנים ועל הטיפול בו. הן תיארו גם יחסי דאגה בין הוריהן, למרות עליות ומורדות בנישואיהם. אחת הבנות סיפרה על עימות במפעל כאשר המנוח ביקש לקבל את צוואתו הקודמת. השופטת מצאה את עדויותיהן עקביות ומהימנות גם כאשר נשמעו בנפרד, והצביעה על מסמכים, תמונות ועדויות שתמכו בקשר המשפחתי. היא השתכנעה כי הטיפול במנוח היה "טיפול מסור, דואג, מלווה, תומך ולא מנצל לרעה חולשה כלשהי".
בסוף פסק הדין קבעה השופטת כי האח לא הוכיח בעיית כשירות, מעורבות פסולה, ניתוק קשר או השפעה בלתי הוגנת. בקשת הבנות לקיום הצוואה המאוחרת התקבלה, ההתנגדות נדחתה והבקשה לקיום הצוואה הראשונה התייתרה. האח חויב לשלם לבנות 75,000 שקל בגין שכר טרחת עורך דין, בהתאם למסמכים שצורפו לסיכומיהן.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.