מצלמת אבטחה, מצלמות גוף של שוטרים, הודעות במשטרה ועדויות של שני אחים שהותקפו לא הספיקו כדי להרשיע את שני הנאשמים בקטטה שפרצה אחרי פגיעה ברכב. השופט הבכיר יהושע צימרמן זיכה מחמת הספק את אסמאעיל בקיראת מכל האישומים נגדו. לעומת זאת, מחמד בקיראת הורשע בתקיפה הגורמת חבלה של ממש ובהיזק לרכוש במזיד, אך זוכה מעבירת פציעה על ידי שניים או יותר. הכרעת הדין מ־14 באוקטובר 2026 מדגישה את ההבדל בין הוכחה שמתרחשת תקיפה לבין הוכחה מי מהמעורבים ביצע אותה, ואת מגבלותיה של ראיה מצולמת שאינה מאפשרת זיהוי ברור.
האירוע החל ב־10 בנובמבר 2021, כאשר מחמד נהג ברכב ואסמאעיל ישב לצדו. רכבם שפשף בשוגג רכב אחר, שבו ישב האח שהמתין ברכב והמתין לאחיו האח שהגיע למקום. בין האח שהמתין ברכב למחמד התפתח ויכוח על מסירת פרטי הביטוח. כשהאח שהגיע למקום הגיע וביקש אף הוא את הפרטים, הוא סורב, התקשר למוקד 100 וצילם את כלי הרכב. לפי כתב האישום, מחמד ניגש אליו, איים עליו, ירק בפניו והחל להכותו; בהמשך, כך נטען, היכו שני הנאשמים את האח שהגיע למקום ואת האח שהמתין ברכב באגרופים ובבעיטות. האח שהמתין ברכב נחבל בפניו, משקפיו נשברו ושעונו ניזוק.
הנאשמים הכחישו את התיאור המפליל שנגע להתחלת האלימות ולמעורבות המשותפת. מחמד טען שהוויכוח הסתיים בשלב מסוים, שהתרחק מן המקום ושהאח שהגיע למקום רדף אחריו, ירק לעברו ותקף אותו. לטענתו הוא הגיב לתקיפה, ולא יזם אותה. אסמאעיל טען שהתרחק מהזירה לרכב העבודה, וכשחזר לא תקף איש אלא ניסה להפריד בין המעורבים, ואף הותקף בעצמו. סנגורו טען גם להגנה מן הצדק ולמחדלי חקירה.
המדינה ביקשה להרשיע את שניהם בשלוש העבירות שיוחסו להם: תקיפה הגורמת חבלה, פציעה על ידי שניים או יותר והיזק לרכוש. היא הסתמכה על תמונות החבלות, מסמכים רפואיים, עדויות המתלוננים, הקלטות שיחות למוקד המשטרה, מצלמות גוף וסרטון אבטחה. לטענתה, הסתירות בגרסאות הנאשמים מחזקות את ראיות התביעה, והדין מאפשר הרשעה בביצוע בצוותא גם כשאין אפשרות להצביע על כל מכה שהנחית כל אחד מהשותפים. ההגנות טענו כי הראיות אינן מוכיחות את מעורבות אסמאעיל, וכי בסרטון השחור־לבן באיכות הירודה אי אפשר לזהות מי בעט או הכה.
הפערים בגרסת מחמד היו משמעותיים במיוחד. בחקירתו הראשונה הוא סיפר שנפגע ראשון ושהגיב באגרופים. אלא שכאשר החוקר הציג לו אפשרות שבעט בפניו של האח שהגיע למקום, השיב: ״כן הבאתי לו״, ולא שלל את האפשרות שהבעיטה גרמה לחבלה. בחקירה מאוחרת יותר, לאחר שהוצג הסרטון, טען שניסה לבעוט אך לא פגע. בבית המשפט חזר על גרסת ניסיון הבעיטה והוסיף לראשונה כי אסמאעיל משך אותו אחורה ומנע את הפגיעה. השופט נמנע מלקבוע שכל ההתייחסויות נגעו בהכרח לאותה בעיטה, אך הצביע על שלושה תיאורים שונים, ובהם ההודאה הראשונה.
גם סביב היריקות נמצאו הבדלים. בחקירתו הראשונה מחמד כלל לא הזכיר יריקה ביוזמתו, ורק כשהחוקר שאל על כך אישר שירק בפניו של האח שהגיע למקום ושהיריקה פגעה בו, לצד טענה שהאח שהגיע למקום ירק עליו. בעדותו בבית המשפט טען שניסה להשיב ביריקה שלא פגעה. אלא שבצילום מצלמת גוף נשמע מחמד אומר לשוטר שאחרי שהוא ירק על האח שהגיע למקום, האח שהגיע למקום החל לתקוף אותו. השופט מצא כי גרסאות אלה אינן עקביות. גם אילו ירקו בפני מחמד, קבע, הדבר אינו מצדיק בעיטה או אגרוף, ולא הונחה תשתית להגנה עצמית העומדת בדרישות הדין.
עדותו של האח שהגיע למקום חיזקה את ההבחנה בין שני הנאשמים. בתחילה הוא תיאר את אסמאעיל כ״המבוגר האחראי״ ואת מחמד כנהג הכועס. הוא תיאר את מחמד יורק ומכה אותו, אך הסביר שכאשר ניסה להגן על פניו נשכב סמוך ומתחת לרכב ולא ידע לזהות את מי שתקף אותו בהמשך. ״כשהייתי ברצפה אין לי מושג מי תקף״, העיד. לקראת סוף עדותו הבהיר כי אינו זוכר מגע גופני בינו לבין אסמאעיל ואינו יכול לומר שאסמאעיל פגע בו. לעומת זאת, את תחילת התקיפה בידי מחמד תיאר בביטחון.
האח שהמתין ברכב העיד שחטף מכות בפניו וכי זכוכית משקפיו נשברה ליד עינו. תחילה הצביע בבית המשפט על מחמד כמי שהכה אותו, אך בחקירתו הנגדית התברר שבמשטרה תיאר את מי שהכה אותו כמי שישב ליד הנהג, כלומר אסמאעיל. הוא גם הסביר שהסיק שאסמאעיל השתתף בתקיפה משום ששמע על חולצה שנקרעה, אך התברר שהחולצה שנקרעה הייתה של מחמד. השופט קבע שאי אפשר לגזור מעדותו של האח שהמתין ברכב זיהוי מהימן של אסמאעיל כתוקף, ואף לא לקבוע באמצעותו מי פגע באח שהגיע למקום.
הסרטון לא פתר את כל הספקות. השופט כתב כי ״קשה לקבוע ממצאים בהסתמך על הסרטון וזאת בשל איכותו״, אך מצא בו סימנים לכך שהאח שהגיע למקום התקרב למחמד, מחמד התרחק, האח שהגיע למקום ביצע תנועה בראשו, ואז מחמד בעט בו. בסרטון לא נראתה המכה שלטענת מחמד קיבל קודם לכן מהאח שהגיע למקום. המסקנה הייתה שמחמד היה הראשון לפעול פיזית, גם אם חלקים מהאירוע לא ניתנים לשחזור מדויק מן הצילום.
גם אסמאעיל עצמו מסר פרטים שונים בשאלת תחילת העימות: בחקירה הראשונה תיאר את מחמד דוחף לאחר יריקה, ובחקירה השנייה ובעדותו אמר שלא ראה כיצד הכול החל. אולם השופט הבחין בין סתירות נקודתיות לבין ראיה שמוכיחה תקיפה. בגרסת הליבה של אסמאעיל, לפיה בא להפריד ולא להכות, נמצאה תמיכה בעדות האח שהגיע למקום ובהסבר שמסר מחמד על ניסיונו להרחיק את הצדדים. ההוכחות לא שללו ספק סביר ביחס למעורבותו בתקיפה.
לעומת זאת, מחמד עצמו לא הכחיש שהיכה את שני המתלוננים, אלא טען בעיקר שלא התחיל בתקיפה. בצירוף עדות האח שהגיע למקום, תמונות החבלות והרישומים הרפואיים, מצא השופט בסיס לקבוע שמחמד תקף את האח שהגיע למקום והאח שהמתין ברכב וגרם חבלה של ממש. העובדה שגם הנאשמים נפגעו בקטטה אינה שוללת לבדה אחריות פלילית. השופט דחה את טענת התקיפה ההדדית כתחליף לביסוס הגנה עצמית על תנאיה.
מכאן נבע גם הזיכוי מעבירת הפציעה על ידי שניים או יותר. המדינה ביקשה לייחס ביצוע בצוותא, אך משלא הוכחה תקיפה מצד אסמאעיל, נותר מחמד מבצע יחיד. באשר לנזקי הרכוש, נמצא קשר ישיר בין התקיפה שגרמה לחתכים בעפעפו של האח שהמתין ברכב לבין שבירת משקפיו, ולכן מחמד הורשע בהיזק לרכוש במזיד. בנוגע לשעון שנקרע לא הוכח קשר סיבתי ישיר, ורכיב זה לא נכלל בהרשעה. בית המשפט גם סירב להרחיב בסיום ההליך את האישום לעבירות חלופיות שהמדינה הזכירה רק בסיכומיה, משום שלא ניתנה לנאשמים הזדמנות סבירה להתגונן מפניהן.
התוצאה היא הכרעה מפוצלת: אסמאעיל זוכה מכל העבירות מחמת הספק; מחמד זוכה מעבירת הפציעה בצוותא אך הורשע בתקיפה הגורמת חבלה של ממש ובהיזק למתלונן באמצעות שבירת משקפיו. הכרעת הדין אינה כוללת גזירת עונש, והעונש שייגזר אינו חלק מהמסמך. היא מציבה דרישה ראייתית פשוטה אך מכרעת: גם כאשר ברור שהייתה קטטה ונגרמו פציעות, אין לייחס אותן לאדם מסוים בלי ראיות מספיקות למעשיו.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.