מבט ברחוב הפך בתוך רגעים לאירוע אלימות חמור: רוכב קורקינט עקב אחרי רוכב אופניים חשמליים בעפולה, שאל מדוע הוא מביט בו וחתך את ירכו בחפץ חד שטיבו לא זוהה. בית המשפט גזר על דניאל דינקו 17 חודשי מאסר בפועל לאחר שהודה בפציעה בנסיבות מחמירות. המדינה ביקשה עונש קרוב לחלק העליון של מתחם מאסר מחמיר שהציעה, ואילו ההגנה ביקשה להסתפק בשמונה עד תשעה חודשים והצביעה על מצוקה משפחתית ונפשית. השופטת הבכירה דלית שרון-גרין קבעה כי חומרת האלימות האקראית והעבר הפלילי אינם מאפשרים ענישה מקלה, אך נתנה משקל גם להודאה ולנסיבותיו האישיות.
האירוע התרחש ב־18 במאי 2026, סמוך לשעה 23:30, באזור בנק הפועלים בעפולה. המתלונן נסע על אופניו החשמליים, והנאשם נע לידו בקורקינט ממונע. לא קדמו למפגש סכסוך מוכר או עימות קודם. לפי עובדות כתב האישום המתוקן שבהן הודה דינקו, הוא פנה לרוכב ושאל מדוע הוא מסתכל עליו. הרוכב לא השיב והמשיך בדרכו, אך הנאשם נסע בעקבותיו, חזר וקרא לו. רק לאחר שחברו של הרוכב הפנה את תשומת לבו לקריאות, הסתובב המתלונן לעברו.
באותו רגע הוציא הנאשם מכיסו חפץ חד שמהותו המדויקת לא התבררה, חתך את המתלונן בירך ואמר לו "טוס טוס מכאן". הרוכב התרחק מן המקום באופניו עד שהגיע לביתו. הפציעה הייתה באורך של כסנטימטר אחד, אך חייבה הגעה לבית החולים, סגירת הפצע בתפר ניילון, חבישה וטיפול אנטיביוטי. אף שהנזק הגופני שנגרם בפועל היה מוגבל בהיקפו, השאלה המרכזית בגזירת הדין לא הייתה רק אורך החתך: בית המשפט בחן גם את ההחלטה לרדוף אחר אדם במרחב הציבורי, להשתמש נגדו בחפץ חד וליצור סיכון לפגיעה חמורה בהרבה.
ההודאה באה במסגרת הסדר טיעון ולאחר תיקון כתב האישום. בשלב זה עמדה לדיון עבירת פציעה בנסיבות מחמירות, כשהעבריין מזוין, לפי סעיפים 334 ו־335(א)(1) לחוק העונשין. השופטת הבהירה נקודה חשובה ביחס למסמך האישום: למרות שאחד מסעיפיו עדיין השתמש במונחים "נשק קר" ו"החזיק סכין", נמחקה הוראת החיקוק שעניינה החזקת סכין שלא כדין, ובתיאור המעשה הוחלפה ההתייחסות לסכין בחפץ חד בלתי מזוהה. לדבריה, הותרת הנוסח הישן הייתה שגגה שהיה צריך לתקן. לפיכך אין מדובר בהרשעה נפרדת בהחזקת סכין, ואין לקבוע שהחפץ היה סכין מסוג מסוים.
התביעה טענה שמדובר בתקיפה נטולת הצדקה: המתלונן לא קינטר את הנאשם ולא התגרה בו, והעובדה שהנזק המיידי אינו מן הקשים אינה שוללת את הסכנה הכרוכה בשימוש בחפץ חד. היא הדגישה כי הנאשם פעל לבדו והאחריות למעשיו מלאה. עמדתה הייתה שמתחם העונש ההולם נע בין 12 ל־36 חודשי מאסר בפועל, וכי יש למקם את העונש קרוב לרף הגבוה, בצירוף מאסר מותנה מרתיע, פיצוי והתחייבות להימנע מאלימות. התביעה הכירה בכך שהנאשם הודה מוקדם וחסך זמן שיפוטי, אך סברה שעברו הפלילי מכריע לחומרה.
התשתית לעבר הפלילי שהוגשה כללה שש הרשעות קודמות, בין היתר בעבירות נשק, אלימות וסמים. ב־2024 נידון דינקו ל־20 חודשי מאסר בשל עבירת נשק, וב־2019 נידון לשמונה חודשי מאסר בשל עבירות סיוע לחבלות חמורות ולאלימות באמצעות נשק. גזר הדין מציין כי במצטבר נידון לאורך השנים ל־62 חודשי מאסר בפועל. הוגש גם רישום תעבורתי ובו שש הרשעות, רובן עבירות קנס. הנתונים הללו עמדו במוקד המחלוקת בשאלה אם הודאתו ונסיבות חייו יכולות להצדיק הפחתה ניכרת בעונש הנוכחי.
מנגד, הסנגור ביקש להעמיד את המעשה בחלק הפחות חמור של עבירות הפציעה בנסיבות מחמירות. הוא הדגיש כי לא הוכח שימוש בסכין, שהפגיעה עצמה הייתה קצרה וממוקדת, שלא נדרש אשפוז ושהאירוע לא תוכנן זמן רב מראש. ההגנה ביקשה לבחון את המקרה כמעשה ספונטני שהתרחש במהלכו של ויכוח ברחוב. בטיעונים הוצע מתחם ענישה שהרף התחתון שלו נמוך בהרבה מזה שהציגה המדינה, ובסופו של דבר התבקשה ענישה של שמונה עד תשעה חודשי מאסר בלבד, לצד מאסר מותנה ופיצוי מידתי.
טענה נוספת נגעה למצבו האישי של דינקו. לפי הסנגור, המשטרה ערכה לבני משפחתו "שיחת סיכול" שגרמה לו ללחץ נפשי, ויומיים לאחר המקרה נרצח אחיו באמצעות מטען. ההגנה ביקשה לראות באווירת האיום הנטענת רקע למעשה, ולהביא בחשבון את העובדה שהנאשם אב לשלושה ילדים, עצור מאז 19 במאי 2026 ולא הורשה בעקבות מעצרו להשתתף בשבעה של אחיו או לתמוך בבני המשפחה. דינקו עצמו הביע צער בפני בית המשפט, אמר שהיה "בשעת לחץ" והבטיח כי המעשים לא יישנו. אלה היו טענות ונסיבות שהוצגו להקלה בעונש, לא קביעה שהמתלונן היה קשור לסכסוך כלשהו.
השופטת פתחה את הניתוח בקביעה חדה: "מעשיו של הנאשם חמורים ביותר". היא הדגישה את ההגנה על שלמות הגוף, הביטחון, הכבוד ושלוות הנפש, והזכירה כי פציעה בנסיבות מחמירות היא עבירת פשע שעונשה המרבי שש שנות מאסר. לדבריה, עצם העובדה שהמעשה התרחש ברחוב נגד אדם שאין היכרות מוקדמת עמו מעצימה את החומרה. הקורבן היה למעשה "קורבן אקראי", והמעשה פוגע לא רק בגופו של הנפגע אלא גם בתחושת המוגנות של אנשים הנעים במרחב הציבורי.
בית המשפט הבחין בין תכנון ממושך, שלא הוכח כאן, לבין החלטה ממשית להמשיך בעימות. השופטת כתבה כי "אכן נראה כי למעשים לא קדם תכנון ממושך וארוך טווח לפני כן", אולם ההמשך הוביל אותה למסקנה אחרת מזו של ההגנה: לאחר שהמתלונן ניסה להתרחק, הנאשם נסע בעקבותיו וקרא לו שוב ושוב, ולבסוף תקף אותו מיד כשהסתובב. מבחינת השופטת, הרצף הזה הוכיח רכיב של תכנון להתעמת עם הרוכב. היא הוסיפה כי אף שהפצע לא היה מן החמורים ביותר שניתן לראות בעבירה זו, השימוש בחפץ חד עלול היה להוביל לתוצאה קשה בהרבה.
טענת הרקע הנפשי בעקבות שיחת המשטרה זכתה להתייחסות נפרדת. השופטת לא קיבלה אותה כנסיבה המפחיתה מחומרת ביצוע העבירה: לפי סעיף 40י(ד) לחוק העונשין, נסיבה מסוג זה שההגנה מבקשת להסתמך עליה לצורך קביעת מתחם הענישה צריכה לבוא לידי ביטוי בעובדות כתב האישום המוסכם, והיא לא נכללה בהן. מעבר לכך, אפילו בהנחה שהשיחה נערכה והייתה קשורה למצבו של הנאשם, לא נמצא קשר בין המתלונן לבין החששות שעליהם הצביעה ההגנה. השופטת ציינה כי אם חש דינקו מאוים, היה עליו להתרחק מהרוכב, לא לרדוף אחריו. היא הבהירה כי "אין ספק כי הנאשם הבין את מעשיו ואת הפסול שבהם, וכי יכול היה להמנע מעשותם". לא נערך תסקיר שירות מבחן, ולכן גם לא הובהרו במלואן הסיבות העמוקות להתנהגות.
את מדיניות הענישה בחנה השופטת מול שורה של פסקי דין שהביאו שני הצדדים. היא התייחסה למקרים שכללו פגיעות בראש, דקירות, תקיפות ממושכות או עבירות נוספות של החזקת סכין, והדגישה שבחלקם הפגיעה הייתה קשה מזו שבתיק הנוכחי. מנגד, היו מקרים שבהם העימות התרחש על רקע סכסוך קודם, קטטה הדדית או פרובוקציה, בשונה מן התקיפה האקראית כאן. בהסתמך על ההבחנות הללו דחתה הן את מתחם המדינה והן את הרף הנמוך שהציעה ההגנה. את טווח התביעה, 12 עד 36 חודשים, מצאה גבוה מדי בשני קצותיו; ואת נקודת הפתיחה של שמונה חודשים, שהציעה ההגנה, מצאה מקלה מדי.
המתחם שקבעה לבסוף עמד על 10 עד 24 חודשי מאסר בפועל, ולצדו טווח פיצוי של 1,000 עד 5,000 שקל. לא היה מקום, קבעה, לצאת מגבולות המתחם. "לא מצאתי עילה לחריגה ממתחם הענישה", כתבה, והותירה את ההכרעה על העונש הפרטני לשלב שבו נבחנים ההודאה, החרטה, מצב המשפחה והעבר הפלילי. משמעות הדבר הייתה שהלחץ המשפחתי לא שינה את חומרת המעשה לצורך קביעת המתחם, אך יכול היה לקבל משקל מוגבל כאשר נקבע מיקומו של הנאשם בתוכו.
בשלב הזה השופטת זקפה לזכות דינקו את הודאתו המוקדמת ואת החיסכון שבהעדת עדים, את החרטה שהביע ואת הפגיעה שעלולה תקופת המאסר לגרום למשפחתו. היא התייחסה גם לכך שלא היה יכול לקחת חלק באבל על אחיו, וללחץ שעליו סיפר. מנגד, חזרה והדגישה את הרשעותיו הקודמות, ובפרט את העובדה שזמן קצר יחסית לאחר מאסר בגין עבירת נשק שב והסתבך באלימות. לא הוצג הליך טיפולי או שיקומי שהיה עשוי להפחית את המסוכנות. על כן החליטה למקם את העונש בחלק האמצעי של המתחם, ולא בתחתיתו כפי שביקשה ההגנה.
התוצאה הייתה 17 חודשי מאסר בפועל, שמהם ינוכו ימי המעצר מ־19 במאי 2026. נוסף על כך נגזרו שמונה חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים אם יעבור עבירת אלימות מסוג פשע, ושלושה חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים בגין עבירת אלימות מסוג עוון, לרבות איומים. דינקו חויב לפצות את המתלונן ב־2,000 שקל עד 1 בדצמבר 2026, ולהתחייב להימנע מעבירות אלימות, לרבות איומים, במשך שלוש שנים; הפרת ההתחייבות תגרור חיוב של 2,000 שקל. בגזר הדין מ־14 באוקטובר 2026 התחדדה אפוא ההבחנה בין פצע קטן יחסית לבין מעשה אלימות מסוכן, שהחל בלא עילה ממשית והוביל לעונש מאסר משמעותי.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.