המדינה ביקשה לקחת לקופת המדינה 6,670 שקל שנמצאו ברכבו של צעיר שהורשע בהחזקת 45 גרם קוקאין שלא לצריכה עצמית ובנהיגה בשכרות מחמת סמים. היא ביקשה מבית המשפט להכריז עליו כסוחר סמים לצורך החילוט, אך הבקשה נדחתה: השופט צבי פורר קבע כי לא הונחה התשתית הנדרשת להכרזה הזאת. ההחלטה לא הקלה בעונש המאסר. אף שהנאשם בן 22, ללא הרשעות פליליות קודמות, הוא נידון ל־30 חודשי מאסר בפועל, לקנס של 10,000 שקל ולפסילת רישיון לשנתיים לאחר המאסר. ההגנה ביקשה מתחם מתון יותר והקלה משיקולי שיקום, ואילו התביעה הדגישה את שילוב החזקת הקוקאין והנהיגה תחת השפעת סמים.
נקודת המוצא הייתה אירוע מ־9 בדצמבר 2025, סמוך לשעה 18:30, ברחוב דרך הים באשקלון. לפי כתב האישום המתוקן שבו הודה הנאשם, הוא נהג ברכב מסוג ב.מ.וו כשבכיס הפנימי של מעילו שקית ובה 45 גרם קוקאין, ללא היתר ושלא לצריכה עצמית. בדיקות שנערכו העלו בגופו תוצר חילוף של קנביס בריכוז של 1,002 ננוגרם למיליליטר ותוצר חילוף של קוקאין בריכוז של 34 ננוגרם למיליליטר. על בסיס עובדות אלה הורשע בהחזקת סם שלא לצריכה עצמית ובנהיגה בשכרות מחמת סמים. אין בגזר הדין הרשעה בעבירת סחר בסמים, וההבחנה הזאת נעשתה משמעותית במיוחד כאשר נדונה בקשת החילוט.
לצד העתירה למאסר הציבה המאשימה בקשה כספית נפרדת. ברכב נתפסו 6,670 שקל במזומן, והיא עתרה להורות על חילוטם לטובת אוצר המדינה, במסגרת קרן הסמים. כדי לעשות זאת ביקשה להכריז על הנאשם כסוחר סמים לצורך ההסדר שבפקודת הסמים המסוכנים. למעשה, מדובר בשתי שאלות משפטיות שונות: האחת נוגעת לעונש על העבירות שבהן הודה, והשנייה לסמכות להפקיע רכוש שנתפס. העובדה שבית המשפט החמיר בראשונה לא העניקה לתביעה ניצחון אוטומטי בשנייה.
בדיון על הענישה הציגה התביעה את כמות הקוקאין ואת סוגו כנסיבות חמורות. היא טענה שהחזקת סם מסוכן בכמות כזאת פוגעת בשלום הציבור, וכי הנהיגה במקביל, בזמן שבגוף הנהג נמצאו תוצרי סמים, מסכנת משתמשי דרך ופוגעת בביטחון הציבור. המדינה ביקשה לקבוע מתחם של 30 עד 48 חודשי מאסר בפועל ולגזור עונש בקצה העליון של השליש התחתון בו. לצד זאת ביקשה מאסרים מותנים בעבירות סמים ובנהיגה פסולה, התחייבות, קנס משמעותי ופסילת רישיון לתקופה העולה על מינימום החוק.
ההגנה לא חלקה על החשיבות שבהגנה על הציבור מפני סמים ונהיגה מסוכנת, אך ביקשה לבחון את הנסיבות האישיות ואת רמות הענישה שנקבעו במקרים אחרים. היא הציעה מתחם של 15 עד 30 חודשי מאסר, ביקשה למקם את הנאשם בחלקו התחתון ואף עתרה לחרוג ממנו לקולה מטעמי שיקום. לגרסתה, הנאשם החזיק בסמים "כדי להרשים את חבריו במסיבת חתונתו", והוא הודה שהשתמש בסמים בחתונה עצמה. אלה היו טענות ההגנה בניסיון להסביר את ההתנהגות, לא קביעה של בית המשפט באשר למטרת החזקת הקוקאין.
הסנגורית הדגישה שהנאשם נישא ימים ספורים לפני מעצרו, עבד כשכיר בתחום הרכב, ואין לחובתו הרשעות פליליות קודמות. היא ביקשה להתחשב גם ברקע משפחתי מורכב: ניתוק הקשר עם הוריו, אב המרצה מאסר של 30 שנים והקושי שיצר עבורו המצב המשפחתי. לטענתה, המעצר הממושך וההליך הפלילי עצמם שימשו גורם מרתיע, והנאשם מעוניין לחזור לחיים תקינים. אך לצד הנתונים הללו הונח בפני בית המשפט תסקיר שלא אפשר להסתפק בתיאור חיובי של מצבו.
שירות המבחן ציין שצעיר כבן 22, שהשלים 12 שנות לימוד והשתלב בעבודה מגיל צעיר, עשוי להיתרם מהאפשרות לשיקום. השירות התרשם כי עצם המעצר וההליך הפלילי הציבו עבורו גבולות, והיעדר עבר פלילי הוא גורם חיובי. ואולם התסקיר תיאר גם חבירה לחברה שולית מגיל צעיר, גדילה ללא דמויות מכוונות, דימוי עצמי נמוך וצריכת סמים ללא טיפול מקצועי. עוד דווח על עמדות מקלות ביחס לסמים ועל מסירת מידע חלקי והסתרה בנוגע לדפוסי הצריכה ולקשרים חברתיים.
לפי הערכת שירות המבחן היה סיכון להישנות עבירות בתחום הסמים, ונדרשה התערבות טיפולית כדי לצמצמו. אלא שהנאשם לא הכיר בכך שקיימת בעיית סמים בחייו והתקשה לגלות כנות ביחס למעורבותו. משום כך השירות לא המליץ על חלופות ענישה או על תוכנית שיקום בקהילה. התסקיר הזה עמד מול בקשת ההגנה לחרוג ממתחם הענישה: הוא כלל סיכויי שיקום ונתונים מעודדים, אך לא המלצה טיפולית קונקרטית שיכולה לתמוך בהקלה החריגה שהתבקשה.
בחינת מדיניות הענישה כללה שורה של הכרעות קודמות שהובאו בגזר הדין, על כמויות קוקאין שונות. היו מקרים שבהם המתחם החל ב־15 חודשי מאסר, ואף פסקי דין שבהם ניתן היה לרצות חלק מעונש המאסר בעבודות שירות. מול אלה הציג השופט פסקי דין מאוחרים יותר שבהם הרף התחתון הועלה, לרבות בתיקים שעסקו בכמויות קטנות מזו שהוחזקה כאן. הוא סיכם כי "ניכר כי קיימת מגמת החמרה בגזרי הדין", והבהיר שמגמה זו משפיעה על ההתייחסות להחזקת קוקאין שלא לצריכה עצמית. זהו ניתוח הפסיקה כפי שנערך בגזר הדין הנוכחי, ולא קביעה גורפת שכל מקרה של החזקת סם מחייב אותו עונש.
לצד ההחזקה ציין השופט שיש לשפוט גם את הנהיגה בשכרות מחמת סמים. בגזר הדין מובאת בהקשר זה פסיקה של בית המשפט העליון המתארת את הנהיגה בשכרות כ"מכונת מוות נעה"; מדובר בביטוי שצוטט מפסק דין קודם, לא באמירה מקורית של השופט פורר. השופט קבע כי המקרה חמור מהחזקת קוקאין לבדה, משום שהנאשם נשא את הסם ברכבו בזמן שנהג כשבגופו נמצאו תוצרי חילוף של סמים. החיבור בין שתי העבירות השפיע על בחירת טווח הענישה ולא נבלע בתוך הסוגיה הכספית של תפיסת המזומן.
במחלוקת על מתחם המאסר קיבל בית המשפט את עמדת התביעה במלואה. "לאור כל האמור לעיל סבורני כי יש צדק בעמדת המאשימה", כתב השופט, והעמיד את מתחם הענישה על 30 עד 48 חודשי מאסר בפועל. הוא נתן משקל לכך שהנאשם נולד בשנת 2003, שאין לחובתו הרשעות פליליות קודמות מלבד רישום תעבורתי, לכך שסיים לימודים, עבד והודה במעשים, ולחיסכון בזמן שיפוטי שנבע מן ההודאה. נסיבות אלה הצדיקו לגישתו את העונש בתחתית המתחם, אך לא מתחתיו.
ההכרעה בבקשה לחרוג לקולה הייתה מפורשת. השופט כתב: "לאור האמור בתסקיר שירות המבחן אינני סבור כי הנאשם עומד במבחנים הדרושים על מנת לקבוע את העונש מתחת למתחם הענישה שנקבע". בכך דחה את ניסיונה של ההגנה להשתמש בנסיבות החיים ובטענות לשיקום כדי להגיע לתוצאה נמוכה מ־30 חודשי מאסר. החלטתו השאירה על כנו את טווח הענישה שביקשה המדינה, תוך התאמה אישית של העונש לרף הנמוך בשל הנתונים החיוביים של הנאשם.
הנושא הנוסף, חילוט הכסף, הוכרע בכיוון שונה. המאשימה ביקשה לחלט 6,670 שקל שנתפסו ברכב, תוך הסתמכות על סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים ובקשה להכריז על הנאשם כסוחר סמים לצורך החזקה הקבועה בדין. השופט הבהיר כי הסעיף מאפשר חילוט בנסיבות שבהן הוכח כי רכוש שימש לביצוע העבירה. אולם בנסיבות המקרה קבע שהתביעה לא עמדה בנטל הנדרש לקביעה שהנאשם הוא סוחר סמים לצורך הפעלת אותה חזקה. הקביעה אינה מזכה אותו מן העבירות שבהן הודה, אלא שוללת את הבסיס שביקשה המדינה להפעיל ביחס לסכום המזומן.
בלשון קצרה סיכם השופט את התוצאה הכספית: "במצב דברים זה לא אוכל להורות על חילוט הכספים כמבוקש". בניגוד לגישת המדינה לעניין הענישה, שהתקבלה, בקשתה להחרים את הכסף נדחתה. ההבדל ממחיש את משקל הדרישה להוכיח את תנאי החילוט, גם בתיק שבו עצם החזקת הסם שלא לצריכה עצמית הוכחה בעקבות הודאת הנאשם. העובדה שהכסף נתפס בתוך הרכב לצד העבירות אינה מספיקה כשלעצמה כדי להחליף את הבדיקה שנדרשה לפי הסעיף שעליו הסתמכה התביעה.
הסוגיה התעבורתית קיבלה ביטוי נפרד בתוצאה. השופט ציין כי לעבירת הנהיגה בשכרות קבועה פסילת מינימום לפי פקודת התעבורה, וכי גם הוראות פקודת הסמים המסוכנים מחייבות התייחסות לפסילה במקרה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. על רקע הכמות שנמצאה ברכב והשימוש ברכב בעת הנהיגה תחת השפעת סמים, מצא שפסילת הרישיון שביקשה התביעה מוצדקת. ההחלטה לא הסתפקה במאסר וקנס, אלא הטילה מגבלה ממשית גם על אפשרותו של הנאשם לנהוג לאחר שחרורו.
בגזר הדין מ־14 באוקטובר 2026 הוטלו 30 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי המעצר לפי רישומי שירות בתי הסוהר; שמונה חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים לאחר המאסר בגין עבירת פשע לפי פקודת הסמים המסוכנים; וארבעה חודשי מאסר על תנאי באותה תקופה בגין עבירת עוון לפי הפקודה. נוסף על כך נפסק קנס של 10,000 שקל, או 50 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב־15 תשלומים חודשיים החל ב־1 בספטמבר 2027, ואיחור באחד התשלומים עלול להעמיד את היתרה לפירעון מיידי בתוספות פיגור.
רישיונו של הנאשם נפסל לשנתיים מתום המאסר, במצטבר לכל פסילה אחרת; תחילת התקופה כפופה גם למועד הפקדת הרישיון, לפי המאוחר. נקבעו שישה חודשי פסילה על תנאי לתקופה של שנה מיום שחרורו, והורו להשמיד את מוצגי הסם. בצד כל אלה נותרה ההחלטה שלא לחלט את 6,670 השקלים. כך הסתיים ההליך בהטלת מאסר משמעותי על החזקת הקוקאין והנהיגה בשכרות, תוך סירוב לבקשה הנוספת להכרזה כסוחר סמים לשם חילוט הרכוש.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.