עובד ניקיון שניהל הליכים ממושכים להשגת זכויות שכר ביקש לחייב את עיריית הרצליה בהפרש שנותר לאחר שקבלן השירות שהעסיק אותו נקלע לחדלות פירעון. אלא שבית הדין האזורי לעבודה דחה על הסף את התביעה החדשה, השלישית במספר במסגרת הסכסוך. הסיבה לא הייתה הכרעה שהעירייה קיימה את כל חובותיה כמזמינת שירות, אלא כלל סופיות הדיון: העובד הסכים בהליך הראשון שהעירייה תישאר נתבעת פורמלית, לא פעל לשנות את מעמדה ולא ערער על דחיית הטענות נגדה. בית הדין קבע כי לא ניתן לפתוח מחדש את אותה עילת תביעה רק משום שהעובד לא הצליח לגבות את מלוא כספו מן החברה.
במרכז ההליך עומדת עבודתו של עובד שהועסק באמצעות חברת י.ב שיא משאבים בע״מ והוצב בעיריית הרצליה בשנים 2016–2017. בשנת 2017 הוא הגיש נגד החברה ונגד העירייה תביעה לסכום של כ־60,000 שקל בגין זכויות סוציאליות שלא שולמו לטענתו. העובד טען גם שתלושי השכר שהנפיקה החברה אינם משקפים את שכרו השעתי. כבר אז ביקש לחייב את העירייה לצד החברה, בטענה ששימשה מעסיקה במשותף או משתמשת בפועל בשירותיו. העירייה השיבה שהחברה אחראית להעסקתו, וביקשה להוציא את עצמה מהסכסוך המהותי.
בדיון המוקדם באפריל 2018 הסכים בא כוח העובד שהעירייה תוגדר "נתבעת פורמלית" בלבד. ההסכמה נרשמה בהחלטת בית הדין. העובד ציין שהוא שומר לעצמו אפשרות לבקש לשנות את מעמדה בהמשך, גם אם הדבר יצריך השלמת ראיות, בין היתר כדי להבטיח יכולת פירעון של פסק הדין העתידי. אולם בקשה כזו לא הוגשה. כשהעירייה ביקשה מאוחר יותר פטור מהופעה לדיון ההוכחות, העובד הסכים לכך פעם נוספת, ובית הדין הבהיר בספטמבר 2019 כי העירייה היא נתבעת פורמלית ופטורה מהתייצבות.
למרות ההסכמות, בסיכומיו בהליך הראשון העלה העובד מחדש טענות לחיוב העירייה יחד עם החברה מכוח דיני העסקת עובדים וחוק הגברת האכיפה של דיני העבודה. העירייה התנגדה וטענה שלא ראוי לפסוק נגדה סעד לאחר שהוגדרה נתבעת פורמלית. בית הדין קבע במרץ 2020 כי "מעמדה של הנתבעת 1 כנתבעת פורמלית בעינו עומד". העובד לא ביקש רשות לערער על ההחלטה ולא פנה לשינוי המעמד באופן מסודר. בפסק הדין מינואר 2021 נדחו מרבית דרישותיו נגד החברה, וטענותיו כלפי העירייה נדחו משום שבהסכמתו סווגה כנתבעת פורמלית.
העובד ערער לבית הדין הארצי לעבודה, אך גם בערעור תיאר את העירייה כמשיבה פורמלית בלבד, ולא השיג על הסיווג או על דחיית הטענות נגדה. באוקטובר 2023 התקבל ערעורו בחלקים הנוגעים לזכויותיו מול חברת משאבים. בית הדין הארצי חייב את החברה, ולא את העירייה, לשלם לו סכומים שונים בגין זכויות העבודה. אלא שבינתיים נכנסה החברה להליכי חדלות פירעון. העובד הגיש תביעת חוב לביטוח הלאומי וקיבל לפי פסק הדין הנוכחי כ־13,000 שקל, לעומת חיוב של כ־38,000 שקל שנפסק לזכותו בערעור. הפער הזה היה התמריץ להליך החדש, אך לא שינה את זהות עילת התביעה.
ביולי 2025 תבע העובד את העירייה פעם נוספת. העירייה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, וההליך נמחק באוקטובר אותה שנה לאחר שהעובד לא הגיב לבקשה במועד. בית הדין הבהיר שמדובר במחיקה ולא בדחייה מהותית, ולכן אי אפשר לראות בפסק הדין הזה כשלעצמו הכרעה עניינית סופית נגד העובד. בנובמבר 2025 הוגשה התביעה השלישית, כמעט באותו נוסח, נגד העירייה. היא ביקשה שוב סילוק על הסף, בטענה למעשה בית דין, התיישנות, שיהוי, ויתור וחוסר תום לב.
תחילה סבר בית הדין האזורי שראוי לדון בטענות הסף רק לאחר שמיעת ההליך. העירייה פנתה בבקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי, ובהסדר דיוני שהתקבל על דעת הצדדים בוטלה ההחלטה והעניין הוחזר לבחינה מוקדמת של בקשת הסילוק. על רקע זה נדרש בית הדין לפסק דין מפורט שסוקר את השתלשלותם של שלושה הליכים והערעור ביניהם. המחלוקת לא עסקה עוד בעיקרה בגובה השכר או בטיב התלושים, אלא בשאלה אם העובד כבר מיצה את ההזדמנות לדרוש מן העירייה לשאת בחיובים הללו.
העובד טען שאין לחסום אותו לפני בירור מהותי. לדבריו, העירייה הוגדרה נתבעת פורמלית מתוך הבנה שאפשר יהיה לתבוע אותה לאחר קביעה בעניין תלושי השכר וזכויותיו. הוא הוסיף שלא נוהל נגדה הליך הוכחות, ולכן לא התקבלה הכרעה חיובית על אחריותה. לשיטתו, ההליכים הקודמים והשיח בין הצדדים גם מנעו את התיישנות תביעתו. מנגד הדגישה העירייה שכל הטענות כבר היו ידועות בעת ההליך הראשון, והעובד בחר שלא לממש אותן ולא לערער על ההחלטות הנוגעות למעמדה.
בית הדין הסביר שהשתק עילה נועד למנוע התדיינות חוזרת באותו עניין כאשר לבעל דין כבר הייתה אפשרות ממשית להציג את מלוא טענותיו. הוא הבדיל בין השתק עילה, המתייחס למסכת התביעה הכוללת, ובין השתק פלוגתא, המתייחס לשאלה מסוימת שהוכרעה. מבחן זהות העילה אינו תלוי בכך שהסעד המבוקש בניסוח החדש שונה מעט, אלא בשאלה אם מדובר באותם אירועים ואם אפשר היה לרכז את הטענות בהליך הראשון. בפסק הדין הובאה ההלכה שלפיה "צד שהיה לו את יומו בבית המשפט ביחס לעילת התביעה" אינו יכול לפתוח הליך נוסף משום שלא ניצל את ההזדמנות במלואה.
ביישום הכללים קבע בית הדין שהעובד תבע את העירייה בשל אותה תקופת הצבה, אותם תלושי שכר ואותה מסכת העסקה. האפשרות לחייב אותה הייתה קיימת כבר בתביעה הראשונה, והעובד אף העלה טענות בעניין. עם זאת, הוא הסכים שתישאר נתבעת פורמלית, לא ביקש לשנות זאת כשהגיעה העת, ולא ערער על החלטת בית הדין שהותירה את המעמד בעינו. גם לאחר שנודע לו על חדלות הפירעון של החברה במהלך הערעור, הוא פעל לחידוש ההליכים מולה אך לא ביקש לצרף את העירייה כמשיבה מהותית. בית הדין לא מצא בפרוטוקולים הסכמה של הצדדים לדחות את בירור חבות העירייה לתביעה עתידית.
בית הדין הדגיש שמעמד של נתבע פורמלי אינו חסין מכל חיוב אפשרי: אילו הוטל על העירייה חיוב בפסק הדין הקודם, הייתה כפופה לו. אלא שלא הוטל עליה חיוב, והעובד בחר שלא לערער. לכן מסקנתו הייתה כי "נוצר כלפי העירייה מעשה בית דין מכוח 'השתק עילה'". העובדה שהעובד לא קיבל את מלוא הסכומים שנפסקו נגד החברה, כך נקבע, אינה יוצרת לו זכות חדשה לתבוע את העירייה. בית הדין הדגיש במפורש כי "החלטת בית הדין מיום 12.3.2020 הפכה לחלוטה".
משכך נדחתה התביעה השלישית על הסף. בית הדין לא נדרש להכריע ביתר טענות העירייה בדבר התיישנות, שיהוי, ויתור או חוסר תום לב, וגם לא ניהל מחדש משפט על איכות תלושי השכר. למרות סילוק התביעה, הוחלט שכל צד יישא בהוצאותיו, בין השאר משום שההליך הסתיים ללא שמיעת ראיות ותצהירים מטעם העירייה. מבחינת העובד, המשמעות המעשית היא שהפער בין הסכום שנפסק נגד הקבלן לבין מה שגבה אינו ניתן עוד לתביעה מן העירייה במסלול הנוכחי.
בשאלת היקף בירורו של ההליך הובהר: "אין לנו צורך לבחון את טענותיה של העירייה באשר להשתק פלוגתא, התיישנות, שיהוי, ויתור, או חוסר תום לב מצד התובע".
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.