משחק כדורגל שבועי שנערך בערב, מחוץ למשרדי חברת הייטק ובהשתתפות שחקנים שאינם עובדיה, הוכר כתאונת עבודה בעקבות פציעת אחד המשתתפים. בית הדין האזורי לעבודה קיבל ברוב דעות את תביעתו של מנהל פיתוח שנפגע בברכו בספטמבר 2023, בניגוד לעמדת המוסד לביטוח לאומי שטען כי מדובר בתחביב פרטי. הרוב מצא שהמעסיקה מימנה, פרסמה ועודדה את הפעילות לשם גיבוש בין מחלקות, ואילו נציגת המעסיקים בדעת מיעוט הדגישה כי רק עובדים בודדים השתתפו ואין להרחיב את הכיסוי לפעילות פנאי. העובד יופנה לוועדה רפואית והמוסד חויב בהוצאות של 5,000 שקל בתוספת מע״מ.
העובד, מהנדס תוכנה ששימש מנהל פיתוח בחברת טוגה נטוורקס בע״מ, שיחק ב־11 בספטמבר 2023 במגרש הספורטק בהוד השרון. הוא נפגע בברך שמאל, ובהמשך אובחנו קרע ברצועה הצולבת הקדמית וקרע במניסקוס. במרץ 2024 עבר ניתוח לשחזור הרצועה ולתפירת המניסקוס. כשפנה לביטוח הלאומי לקבל הכרה בפגיעה בעבודה, נדחתה בקשתו באוקטובר 2024. פקיד התביעות נימק זאת בכך שהמשחק לא נערך במקום העבודה או בשעות העבודה, ולא הוכח שהמעסיקה ראתה בו פעילות בעלת עניין ממשי מבחינתה.
התביעה לבית הדין הציבה שאלה רחבה יותר מהשאלה אם שולם לעובד שכר בזמן המשחק: האם אירוע חברתי או ספורטיבי יכול להיחשב ״פעילות נלווית לעבודה״ גם כשההשתתפות בו רצונית? העובד הציג את משחקי הכדורגל כמיזם שהחברה טיפחה במשך תקופה ארוכה. לדבריו, הוא אורגן מדי יום שני, יום שבו עובדים התכנסו במשרדים, במגרש המרוחק כשני קילומטרים בלבד מהמטה. הוא טען כי בחברה בעלת שעות עבודה גמישות הפעילות נערכה למעשה בזמן העבודה, וכי עובדים יכלו לשוב לאחריה למשרד. בנוסף נטען שהחברה סיפקה חולצות משחק וכיבוד ופרסמה את המפגשים דרך מחלקת משאבי אנוש.
לפי העובד, לא מדובר היה בשיעור ספורט שתכליתו הנאה בלבד. בחברה פעלו צוותים בקומות ובפרויקטים נפרדים, ומנהלים ביקשו לעודד קשרים מקצועיים וחברתיים בין מי שאינם נפגשים בעבודה השוטפת. המימון וההזמנות נועדו לשרת גיבוש, קשר למקום העבודה ושיתוף פעולה בין מחלקות. הוא הודה שלא הייתה חובת השתתפות רשמית, אך הסביר כי בסביבת העבודה שלו מנהלים מעודדים פעילויות חברתיות בלי לחייב בהן עובדים.
הביטוח הלאומי הציע תמונה אחרת. לטענתו היוזמה צמחה מעובד אחד, החברה רק הסכימה לתמוך בה והשתתפה לכל היותר במחצית עלות המגרש. לצד עובדי החברה השתתפו שחקנים מחברות סמוכות ואנשים פרטיים, ולכן לטענתו הפעילות לא הייתה גיבוש פנימי מובהק. המשחק נערך אחרי השעה שש בערב, מחוץ לשטחי החברה, בלי פיקוח של נציג הנהלה ובלי חובה להגיע. המוסד הזהיר מפני הפיכת כל השתתפות של מעסיק במימון פעילות פנאי לקשר עבודה שמזכה בכיסוי הביטוחי.
בית הדין בחן את המחלוקת באמצעות מבחן דו־שלבי שנקבע בפסיקה. תחילה יש לשאול אם האירוע עצמו היה פעילות הנלווית לעבודה, לפי אינטרס ממשי של המעסיק ומידת מעורבותו ביוזמה, בארגון, במימון ובהשתתפות. לאחר מכן יש לבדוק אם הפעולה המסוימת שבה נפגע העובד קשורה לאותה פעילות. שופטי הרוב הדגישו כי אין די בהצהרה כללית של מעסיק שהוא מעוניין בפעילות; יש לבדוק את המציאות. לשם כך בחנו מיילים ארגוניים, תצהירים, התכתבויות ואת עדויות העובד ומנהלי החברה, לרבות המנכ״ל ומנהל המחלקה.
במהלך ההוכחות התעוררה גם מחלוקת ראייתית לגבי העד מטעם החברה. בתחילה הוחלף תצהיר המנכ״ל בתצהיר של עובד המחלקה המשפטית, אך לאחר שהתגלו פערים בעדויות התיר בית הדין להעיד גם את המנכ״ל כדי לפרוש תמונה מלאה. עדויות ההנהלה חיזקו את הטענה שהחברה ראתה במשחק אמצעי לגיבוש ולהיכרות בין מחלקות. מן העדויות עלו מעורבות מחלקת משאבי אנוש, פרסום במייל הארגוני, תשלום עבור שכירת המגרש ועידוד עובדים להשתתף. הרוב שוכנע שהפעילות התקיימה לפחות שנה, ולא הייתה משחק חד־פעמי של חברים.
בהכרעת הרוב נכתב שהמעסיקה ראתה בגיבוש בין צוותים ״עניין ממשי״, והתמונה הראייתית לימדה על יותר ממתן חסות סמלית. מבחינת הרוב, המימון, הארגון, הפרסום והאפשרות להשתתף בלי גריעת שעות חופשה יצרו זיקה חזקה לעבודה. ההכרעה ציינה שהחברה ביקשה לקדם קשרים בין אנשים ממחלקות שונות, ושבנסיבות אלה משחק הכדורגל היה ״פעילות נלווית לעבודה״. העובדה שהמשחק נערך בערב, שאיש לא נדרש להשתתף ושנכחו בו שחקנים חיצוניים לא ביטלה בעיני הרוב את מכלול הסימנים למעורבות המעסיקה.
נבחן גם הפער בין מועד הפגיעה לבין הפנייה לטיפול רפואי. העובד הסביר שבתחילה סבר שמדובר במכה חולפת, ניסה לנוח ולהשתמש בקרח, ורק לאחר שהנפיחות והכאבים החמירו פנה לרופאה. בית הדין קיבל את הסברו. הוא ציין שהביטוח הלאומי מלכתחילה לא חלק על עצם התאונה ומועדה, אלא על הקשר בינה לבין העבודה. התכתבויות עם מנהל בחברה תמכו בדיווח על הפציעה, ולכן עיכוב הטיפול לא הכריע את המחלוקת.
דעת המיעוט של נציגת המעסיקים נאוה רוזנבלום הייתה נחרצת בכיוון ההפוך. לשיטתה, ״היוזמה לקיום משחקי הכדורגל לא הייתה של המעסיק״, אלא של עובד, ומחלקת משאבי אנוש רק סייעה להפצתה. היא קבעה שהמעסיקה מימנה רק מחצית מהפעילות, שההשתתפות הייתה רצונית ושלא נערך מעקב אחר מספר המשתתפים. לדבריה, ״ארבעה עובדים בלבד״ מכלל החברה השתתפו לצד שחקנים חיצוניים, נתון שהקשה לראות בכך גיבוש אפקטיבי. היא גם הסתייגה מטענה שלפיה שכר גלובלי ושעות עבודה גמישות הופכים כל בילוי ערב לשעות עבודה. לכן סברה שהתביעה צריכה להידחות.
אולם דעת הרוב של השופטת אסנת רובוביץ־ברכש ונציגת העובדים שרה רומנקביץ היא שחייבה. בית הדין הכיר באירוע מ־11 בספטמבר 2023 כתאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי והורה להעביר את עניינו של העובד לוועדה רפואית לקביעת דרגת נכותו מעבודה. בכך הוכר הקשר בין האירוע למעסיקה, אך לא נקבעה בפסק הדין דרגת נכות או גובה גמלה כלשהי. המוסד לביטוח לאומי חויב לשלם לעובד 5,000 שקל הוצאות ושכר טרחת עורך דין בתוספת מע״מ. המחלוקת בין דעת הרוב לדעת המיעוט מחדדת מדוע היכרות עם התרבות הארגונית אינה מספיקה לבדה: ההכרעה מבוססת על מידת המעורבות שהוכחה בפועל, ולא רק על השעה והמקום שבהם התחיל המשחק.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.