החשבוניות הוצאו דרך העסק של אשתו, התפקיד הוצג בידי החברות כמתן שירותי ייעוץ, וחוות הקנאביס שביקש להקים עדיין לא פעלה. למרות זאת קבע בית הדין האזורי לעבודה שמנהל המיזם הועסק למעשה כשכיר בידי שתי חברות, ולא כקבלן עצמאי. בתביעה שהוגשה על סך 658,819 שקל נפסקו לו פיצויי פיטורים, פנסיה, קרן השתלמות, חופשה, הבראה ופיצוי לא ממוני. החברות טענו שהמנהל הסכים למתכונת העצמאית ואף גרם לנזקים, אך בית הדין דחה את ניסיונן לקזז כספים. התביעה נגד חברה שלישית נדחתה, ותביעה שכנגד שהוגשה בשלבים מוקדמים של אותו הליך נמחקה עוד לפני ההכרעה.
ההתקשרות החלה בינואר 2019, בתקופה שבה התגבש מיזם להקמת חווה לגידול ולשיווק קנאביס רפואי. קנאביס עמק המעיינות בע״מ הוקמה לצורך המיזם ביולי אותה שנה. לצדה פעלה יעקב יעקב ובניו – קבלן לעבודות כבישים ותשתיות בע״מ, שבעליה היה מעורב בהקמת החווה ובגיוס המנהל. חברה נוספת בקבוצה, מדיספארמה בע״מ, צורפה אף היא לתביעה. עד להקמת חברת הקנאביס שולם למנהל שכרו מחברת התשתיות, ולאחר מכן החלה חברת הקנאביס לשלם לו. הכסף הועבר באמצעות חשבוניות שהופקו בעסק של אשתו, ולא באמצעות תלושי שכר.
מבחינת המנהל, דרך התשלום לא שיקפה את מהות העבודה. הוא טען שגויס לנהל את הקמת החברה והחווה, היה אחראי למגעים מקצועיים ולפעולות ניהוליות, הציג את המיזם בפני רשויות וגורמים אחרים ושימש למעשה מנכ״ל הפרויקט. לדבריו, לאורך ההתקשרות דרש להסדיר את מעמדו כשכיר, את השכר ואת זכויותיו. כאשר ההסדרה לא בוצעה הודיע בנובמבר 2021 על סיום העבודה. לטענתו, הוא התפטר בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים בשל אי־תשלום הזכויות הסוציאליות. בתביעתו ביקש גם הפרשות לפנסיה ולהשתלמות, פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצוי על אובדן דמי אבטלה, פיצוי על הסיווג המוטעה ופיצוי נוסף בגין הבטחות לשותפות עתידית במיזם.
החברות התנגדו לעצם סיווגו כעובד. לטענתן החווה לא החלה לפעול ולא הועסקו בה עובדים, ולכן לא היה טעם במשרת מנכ״ל רגילה. הן טענו שהמנהל התקשר כנותן שירותים, קיבל תמורה גבוהה מזו שהיה מקבל כשכיר והיה מודע להסדר. עוד ביקשו לקבוע, אם בכל זאת יוכרו יחסי עבודה, שכר חלופי של 20,000 שקל או לכל היותר 24,000 שקל ולא 35,000 שקל כפי שטען. בכתב ההגנה הועלו טענות לנזקים ולקיזוזים בהיקפים גדולים, לרבות תשלומים ששולמו לכאורה בתקופות מחלה או השבתת פעילות. חברת הקנאביס הגישה גם תביעה שכנגד בשל נזקים נטענים, אך זו נמחקה ביולי 2023 לבקשתה, לאחר שהצדדים הודיעו על כוונה לפנות לגישור שלא צלח.
בית הדין בחן את מתכונת העבודה בפועל ולא הסתפק במונחים שהצדדים נתנו לה. הוא בדק מי הפעיל את המנהל, כיצד השתלב במיזם, מה היה היקף שיקול הדעת שלו, אם סיפק שירותים לעסקים אחרים וכיצד הוצג כלפי רשויות ושותפים. מסמכי זמן אמת, סיכומי פגישות והתכתבויות הראו שניהל את ליבת הפעילות המקצועית והארגונית של המיזם, ולא הסתפק במתן ייעוץ מבחוץ. הרכב בית הדין קבע כי ״התובע גויס לתפקיד מנכ״ל הפרויקט ולא כיועץ חיצוני״. העובדה שהפעילות הייתה בשלבי הקמה לא שללה את קיום העבודה; דווקא בניית המיזם מאפס הייתה חלק מתפקידו. כך הועדפה מהות ההתקשרות על הצורה החשבונאית שבה שולמו התמורות.
שאלה נפרדת הייתה מי מן החברות נושאת בחובות המעסיק. בית הדין קבע כי חברת הקנאביס אישרה בדיעבד את פעולות הגיוס שנעשו עוד לפני התאגדותה, וכי חברת התשתיות לא הייתה רק צינור טכני להעברת כספים. בעליה היה גורם מרכזי בהעסקה והיא שילמה את התמורה בתקופה הראשונה. לפיכך חויבו שתי החברות יחד ולחוד. לעומת זאת, ביחס למדיספארמה קבע בית הדין כי ״לא שוכנענו כי התובע הוכיח חבות כלשהי מצדה של חברה זו״, גם אם שמה נזכר במסמך מוקדם על תנאי ההתקשרות. בית הדין דחה אפוא את הטענה שכל החברות בקבוצה חייבות אוטומטית רק בשל הקשרים העסקיים ביניהן.
לאחר שנקבע מעמדו כשכיר, נותר לחשב את זכויותיו. המנהל טען לשכר קובע של 35,000 שקל. החברות ביקשו להתבסס על שכר נמוך יותר, תוך הבחנה בין תגמול קבלני לשכר עבודה. בית הדין דחה את רוב ניסיונן להציג שכר חלופי שלא הוכח, אך גם לא קיבל את מלוא שכר הבסיס הנטען, וקבע שכר קובע של 30,000 שקל. הוא דחה את הטענה שיש להחיל על ההעסקה צו הרחבה מענף החקלאות רק משום שהמיזם נועד להקים חוות גידול. ההכרעה התבססה על מהות העבודה וההסכמות שהוכחו, ולא על הענף שאליו קיוו החברות להיכנס בעתיד.
על בסיס זה נפסקו למנהל 88,075 שקל פיצויי פיטורים, 62,400 שקל בגין אי־הפקדות לפנסיה, 72,000 שקל בגין אי־הפקדות לקרן השתלמות, 7,030 שקל דמי הבראה ו־74,910 שקל פדיון חופשה שנתית. בעת בחינת החופשה התייחס בית הדין להיקף הימים שנצברו ולהיעדרויות שהוכחו, והבחין בין ימי מחלה לבין חופשה. ביחס לפנסיה נדחתה טענה מאוחרת של החברות שיש להגביל את ההפרשות לפי תקרה מסוימת, משום שלא הונחה בזמן תשתית לבדיקת תנאי ההסכם המיטיב הנטען. הזכויות שנפסקו אינן מתייחסות לסכום התביעה המקורי כאל סכום שאושר כולו.
בנוסף נפסקו 50,000 שקל בגין נזק לא ממוני עקב הסיווג השגוי. בית הדין קבע ש״סיווג זה נעשה בניגוד גמור למהות ההתקשרות בין הצדדים״, ונתן משקל לכך שהמנהל עזב מקום עבודה קודם שבו זכויותיו הוסדרו, הסתמך על מצגים שניתנו לו ופעל במשך תקופה ממושכת ללא ההגנות של עובד שכיר. מנגד נדחו תביעתו לאובדן דמי אבטלה, שלא הוכח כנזק קונקרטי המזכה בפיצוי, וטענותיו להבטחה מחייבת לקבלת מניות, אופציות או מעמד של מייסד. בית הדין הסביר שלא הוצגו פרטים וראיות מספיקים להבטחה כזאת, ומסמכים מרכזיים מזמן אמת לא תמכו בה.
גם ניסיון החברות להשיב לעצמן כספים לא צלח. הטענות הרחבות לנזקי פרויקט כמעט כולן נזנחו, ובסופו של דבר התמקדה ההגנה בתשלום ששולם לכאורה בתקופות שבהן המנהל לא עבד. בית הדין מצא שלא הובאו נתונים מספקים על תקופות היעדרות או הוראה להפסקת עבודה, ואילו עדויות הצביעו על קשר עבודה שנמשך גם בזמן אשפוזים ועל דיונים להפחתת התמורה בתקופת קשיים במיזם. בהכרעה נקבע כי ״טענת הקיזוז הנ״ל נדחית״. שתי החברות שחויבו ישלמו גם 6,000 שקל הוצאות משפט ו־25,000 שקל שכר טרחת עורך דין, ואילו התביעה נגד מדיספארמה נדחתה. פסק הדין מפריד בין הכרה ביחסי עבודה לבין קבלה אוטומטית של כל דרישה כספית שהוצגה בתביעה.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.