בית משפט השלום בחיפה זיכה מחמת הספק בן שהואשם בעבודה אסורה במקרקעין מוגנים בדלית אל כרמל, לאחר שקבע כי התביעה לא הוכיחה שהוא היה זה שביצע את הבנייה. השופטת הבכירה טל תדמור-זמיר מתחה ביקורת על עבודת הפיקוח, על התיעוד המאוחר של ביקורים ושיחות, ועל כך שהמפקח לא חקר באופן מספק פועלים שנכחו במקום. אביו של הנאשם, שהיה בעלים של חלק מהמקרקעין, הודה בעבירה שיוחסה לו והורשע על פי הודאתו.
כתב האישום ייחס לאב ולבן בניית מבנה מבלוקים ובטון בשטח של כ-212 מ"ר, שנועד למגורים, על מקרקעין שהוכרזו כקרקע חקלאית, ללא היתר. ההליך נפתח לאחר שהשניים ביקשו להישפט במקום לשלם קנס מנהלי של 300 אלף שקל שהוטל על כל אחד מהם. הבן כפר באחריות לבנייה. גרסתו הייתה כי אביו בנה עבורו את הבית, אך הוא עצמו לא היה מעורב בביצוע העבודות.
המאשימה ביקשה לקשור את הבן לבנייה בין היתר באמצעות עדות מפקח, מסמכים שערך, תווית להזמנת ברזל ושיחות טלפון. המפקח העיד כי בביקור במקרקעין פגש אדם שהזדהה בשם הנאשם ואמר שהוא בונה את המבנה, וכי בהמשך מצא תווית הזמנת ברזל שבה הופיע שמו. הוא אישר שלא הזהיר את הנאשם לפני השיחה בשטח, משום שלדבריו לא שאל שאלות מפלילות אלא שאלה כללית בנוסח "מי הבונה".
הנאשם העיד כי בתקופה הרלוונטית התגורר אצל הוריו וחי על חשבונם, וכי אביו הוא שבנה את המבנה. הוא אישר שהבית נועד עבורו ושהוא מתגורר בו מאז מאי 2022, אך טען שלא עסק בבנייה. ביחס למפגש עם המפקח אמר שאינו זוכר שאמר שהוא בונה את המבנה, ולדבריו "לא הגיוני שיאמר זאת" משום שאביו הוא שבנה אותו.
בית המשפט העדיף את גרסת הנאשם. השופטת קבעה כי המפקח ביצע את עבודתו "באופן שאינו מקצועי מספיק". היא הצביעה על כך שחלק מהתרשומות נערכו זמן רב לאחר הביקורים, שהפועלים במקום לא נשאלו שאלות שיכלו לשפוך אור על זהות המבצע, ושמנהל הפיקוח שנכח בביקור הראשון לא ערך תרשומת. עוד קבעה כי עדות המפקח הותירה בה רושם מגמתי וכי הוא "סימן" את הנאשם כאחראי לעבירה על בסיס פרשנות, בלי חקירה מעמיקה יותר.
מנגד, נקבע כי עדות הנאשם הייתה אמינה ועקבית. בית המשפט ציין כי הוא לא הסתיר שהמבנה יועד עבורו ושבהמשך עבר להתגורר בו, אך גרסתו נתמכה בכך שאביו הוא בעל המקרקעין ונטל אחריות על הבנייה. טענת המאשימה כי מדובר בגרסה כבושה נדחתה לאחר שנמצא הסבר לאי התייצבותו לחקירה.
משקל מרכזי ניתן גם לפער בין הרישום שנערך בסמוך לביקור לבין מסמכים מאוחרים יותר. במזכר שנערך למחרת הביקור תועדה שאלה על קיומו של היתר, ולא נאמר שהנאשם הצביע על עצמו כמי שבונה. הגרסה שלפיה עשה זאת הופיעה רק בהתראה שנערכה כחודש לאחר מכן ובדו"ח שנערך כחודש וחצי לאחר הביקור. בית המשפט קבע כי בנסיבות אלה קיים ספק אם האמרה אכן נאמרה, וכי משקלם הראייתי של המסמכים המאוחרים "קלוש".
גם תווית הזמנת הברזל לא הספיקה. התווית נשאה תאריך מינואר 2020, בעוד כתב האישום ייחס את העבירה לתקופה שהחלה בספטמבר 2021. בית המשפט קבע כי מאחר שאין מחלוקת שהמבנה נועד לבן, עצם הופעת שמו על התווית אינה מוכיחה שהוא היה הבונה. המאשימה עצמה טענה בסיכומים כי "אם השם שלו ... שם כנראה יש לו איזה קשר למקרקעין ולבניה", אך בית המשפט קבע שהקשר יכול היה להיות עתידי בלבד, כבעל הבית שיועד לו.
בית המשפט בחן גם אם הוכח שהנאשם החזיק בפועל במקרקעין בזמן הבנייה. נקבע שהמפקח ביקר במקום שלוש פעמים ופגש את הנאשם רק פעם אחת. הפועלים לא תושאלו לגבי מי שהעסיק אותם, מד המים היה רשום על שם האב וגם רכב שצולם במקום היה רשום על שמו. השופטת קבעה כי הידיעה על הבנייה והמעקב אחר הליכי התכנון אינם מספיקים כדי להוכיח שהבן ביצע את עבודת הבנייה עצמה.
לצד הזיכוי, בית המשפט הוסיף הערה עקרונית לגבי חובת האזהרה. נקבע כי כאשר מפקח מגיע למקרקעין בעקבות חשד לעבירת בנייה ושואל מי הבונה, האם יש היתר והאם ידוע שהקרקע חקלאית, אלה אינן שאלות כלליות אלא שאלות הקשורות ישירות לחשד ועלולות להפליל. השופטת כתבה כי "ראוי היה שהמפקח יזהיר את הנאשם טרם השיחה עמו ויבהיר לו את השלכותיה האפשריות".
בסיום הדגישה השופטת כי מדובר בהליך פלילי שבו הנטל על המאשימה להוכיח את האישום מעבר לספק סביר, ואין לצפות שבית המשפט ישלים פערים בחקירה. לאחר שקבעה כי הראיות המרכזיות היו חלשות וכי נוכחותו של הנאשם במקום פעם אחת אינה מספיקה, היא זיכתה אותו מחמת הספק מעבירת העבודה האסורה. תיק תפ"ב 40768-07-25.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.