בית משפט השלום בנוף הגליל-נצרת קיבל תביעה של רשות מקרקעי ישראל והורה למחזיק במקרקעי ציבור בשכונת עכברה בצפת לפנות את השטח, להרוס את המבנים והמחוברים שהקים בו ולסלק גם בעלי חיים, חפצים ונטיעות בתוך 90 יום. השופט אדהם ספדי, סגן נשיא, דחה את טענת המחזיק כי משפחתו רכשה הגנה מכוח החזקה היסטורית בקרקע מאז שנות ה-40, וכן את טענתו לרשות בלתי הדירה. בנוסף חויב הנתבע ב-10,000 שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
התביעה נגעה לשטח של כ-3,630 מ"ר בעכברה, בחלקות הרשומות בבעלות מדינת ישראל ורשות הפיתוח ומנוהלות בידי רמ"י. לפי פסק הדין, חלק מהמקרקעין מיועדים לדרך וכלל השטח מצוי בתחום תוכנית מפורטת ומהווה חלק משמורת יער לימונים. בסיור של מפקח רמ"י במרץ 2022 נמצא כי במקום קיימים מבני מגורים, רפת וגדרות וכן עצי זית.
הנתבע טען כי משפחתו הועברה לעכברה עוד בתקופת המנדט הבריטי וכי היא מחזיקה בקרקע ומעבדת אותה מאז 1942, במשך דורות. בית המשפט תיאר את עמדתו שלפיה "משפחתו מתגוררת ומעבדת את הקרקע ברציפות עוד משנת 1942", ולכן לשיטתו מדובר בהחזקה ממושכת שהקנתה למשפחה זכויות שאין לפגוע בהן. הוא העלה טענות של התיישנות, החזקה נוגדת, רשות מכללא ורישיון בלתי הדיר, וטען כי פינוי ללא פיצוי או דיור חלופי יגרום לו ולמשפחתו נזק קשה.
רמ"י טענה מנגד כי מדובר במקרקעין מוסדרים הרשומים בבעלות המדינה ורשות הפיתוח, וכי הנתבע לא הוכיח זכות כלשהי להחזיק בהם. לפי עמדתה, גם אם ניתן היה להסיק בעבר רשות מכללא מעצם השתיקה, מדובר לכל היותר ברשות חינם שניתנת לביטול. רמ"י טענה עוד כי "שמירה על רכוש הציבור מחייבת עקירת פלישות", וכי אין להסיק מהיעדר פעולה במשך שנים הסכמה של רשות ציבורית להמשך ההחזקה במקרקעי ציבור.
פרק מרכזי בפסק הדין עסק בהסכם פינוי-פיצוי שנחתם בשנת 1986 בין רמ"י לבין אביו המנוח של הנתבע. לפי הראיות שהובאו, במסגרת ההסכם הוקצה לאב מגרש 66 בעכברה וכן פיצוי כספי לצורך בניית בית. האב החל בבניית שלד במגרש החלופי, אך הסכם הפיתוח בוטל לאחר שלא השלים את הבנייה ולא עבר להתגורר שם. הוא גם לא פינה את המקרקעין מושא התביעה.
אלא שהסכם הפינוי-פיצוי עצמו לא נמצא ולא הוגש לבית המשפט. רמ"י הסבירה כי התיק המקורי נמסר בעבר לעורכי דין חיצוניים ולא הוחזר, אך השופט קבע שהנסיבות המדויקות של אובדן המסמכים לא הוכחו בעדים. למרות זאת נקבע כי החסר אינו מכריע את תביעת הפינוי הנוכחית, משום שהתביעה אינה מבוססת על אותו הסכם אלא על זכויות הבעלות הרשומות של המדינה ורשות הפיתוח.
בית המשפט הסתמך גם על מזכר מ-2003 שערך מפקח רמ"י לאחר ביקור במקום ופגישה עם האב. לפי המזכר, האב קיבל את המגרש ואת הכסף שהובטחו לו, החל לבנות במגרש 66, אך הבנייה לא הושלמה. המפקח כתב אז כי לפי הסכם הפינוי היה על האב להתפנות מהחלקות. השופט קבע כי גם אם אובדן ההסכם עשוי להיות משמעותי בתביעה עתידית של יורשי האב בקשר למגרש 66 או לתמורה הכספית, אין בכך להעניק זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין הנוכחיים.
טענת ההתיישנות נדחתה מכמה טעמים. תחילה קבע בית המשפט שהנתבע, שנולד לאחר כניסת חוק המקרקעין לתוקף, ביקש למעשה להסתמך על תקופת ההחזקה של הוריו, אך לא הציג צו ירושה, צו קיום צוואה או ראיה אחרת לכך שהוא יורשם ולכן חליפם לצורך הטענה. השופט כתב כי "די בכך כדי לדחות טענת ההתיישנות".
מעבר לכך נקבע כי גם התשתית העובדתית להחזקה מאז 1942 לא הוכחה. הנתבע לא הגיש מסמכים, תצלומי אוויר או חוות דעת מומחה, ולא הביא עדים נוספים. גרסתו לגבי תחילת החזקה התבססה על דברים שנמסרו לו מאמו ומאנשים מבוגרים בכפר, ובית המשפט קבע כי מדובר בעדות מפי השמועה שלא ניתן לבסס עליה את הטענה.
גם אילו הוכחה תחילת החזקה בשנת 1942, קבע השופט, לא היה בכך להועיל. לפי נסחי הרישום ההיסטוריים, החלקות נרשמו בפנקס הזכויות לאחר הליכי הסדר בינואר ובמאי 1946. בית המשפט הסביר כי תקופת החזקה שקדמה להסדר אינה נספרת לצורך ההתיישנות, וממועד הרישום ועד 1 בינואר 1970 לא חלפה תקופת ההתיישנות של 25 שנה הנדרשת לגבי מקרקעין מוסדרים. לכן התביעה לא התיישנה.
בית המשפט דחה גם את טענת הרשות הבלתי הדירה. השופט עמד תחילה על הסתירה בין הטענה להחזקה נוגדת, המבוססת על החזקה בניגוד לרצון הבעלים, לבין טענה לרישיון או רשות, המבוססת דווקא על הסכמת הבעלים. בנוסף נקבע כי במקרקעי ציבור קשה במיוחד לבסס רשות מכללא רק משום שהרשות לא פעלה במשך שנים, וכי גם רשות כזו, ככל שהייתה קיימת, אינה הופכת לרשות בלתי הדירה.
במקרה הזה נקבע כי לכל המאוחר הרשות הנטענת הסתיימה עם משלוח דרישת הפינוי באפריל 2022 ועם הגשת התביעה. בית המשפט הוסיף כי גם אילו הייתה להורי הנתבע רשות אישית להחזיק בקרקע, היא לא הייתה עוברת בירושה והייתה מסתיימת עם פטירתם.
טענת חוסר תום הלב של רמ"י נדחתה אף היא. הנתבע טען כי הרשות המתינה עשרות שנים ופעלה רק לאחר פטירת הוריו, אך השופט קבע כי המקרה אינו מן המקרים החריגים שבהם יש להגביל את זכותו של בעל המקרקעין לקבל סעד של פינוי. הוא כתב: "לא מצאתי כי המקרה שלנו כה חריג בנסיבותיו – חריג שבחריג – עד כדי הצדקת פגיעה בזכות הבעלות של המדינה ורשות הפיתוח".
באשר לדרישה לפיצוי או לדיור חלופי, בית המשפט קבע כי לא הונחה תשתית ראייתית לפיצוי כספי וכי דרישה כזו, ככל שתוגש, צריכה להתברר בתביעה נפרדת ואינה מעכבת את זכות הבעלים לפינוי. עם זאת, השופט ציין כי במגרש 66 עדיין עומד שלד המבנה וכי הנתבע יכול לנקוט הליך מתאים בנוגע לזכויות באותו מגרש. עוד צוין כי אובדן הסכם הפינוי-פיצוי עשוי לפעול לטובתו ולרעת רמ"י במסגרת הליך כזה.
בסיום הורה בית המשפט לנתבע ולכל מי שמטעמו לפנות את המקרקעין בתוך 90 יום, להוציא מהם את המיטלטלין, להשיב את החזקה לרמ"י כשהשטח פנוי מאדם, מבנה, בעל חיים, חפץ או נטוע, ולהרוס או לעקור את המבנים, התשתיות והנטיעות שהוקמו במקום מטעמו. ניתן גם צו מניעה קבוע שיאסור עליו להחזיק במקרקעין או להשתמש בהם לאחר תום תקופת הפינוי. הנתבע חויב בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 10,000 שקל.
ת"א 67350-11-22.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.