בית משפט השלום בירושלים זיכה מחמת הספק מתנדב באגף התנועה של המשטרה מעבירת תקיפה סתם באישום הראשון נגדו, אך הרשיע אותו בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית באישום שני, שבו נקבע כי הפעיל כוח בלתי סביר כלפי אדם שהיה אזוק בתוך ניידת, אחז בצווארו ונשך אותו בגבו. השופט עמיר שקד קבע כי הסרטונים שתיעדו את האירוע היו ראיה מרכזית, וכי אין בהתנהגות המתלונן לפני מעצרו כדי להצדיק את הכוח שהופעל נגדו לאחר שכבר היה אזוק.
עורכי הדין שלנו
כתב האישום הוגש בפברואר 2024 וכלל שני אישומים. באישום הראשון נטען כי ביולי 2022, בשעה שהנאשם שירת כמתנדב באגף התנועה, הוא לקח בכוח טלפון מידו של אדם ובהמשך הכה אותו באגרוף בפניו. באישום השני נטען כי בנובמבר 2022, במהלך פעילות בניידת עם מתנדב נוסף, עצר הנאשם נהג שנסע בניגוד לכיוון התנועה. חברו של הנהג ניגש למקום והחל לצלם את המתנדבים. לפי כתב האישום, הנאשם ביקש ממנו להתרחק ולהפסיק לצלם, דחף אותו ונתן לו אגרוף בפניו.
בהמשך נעצר אותו אדם, נאזק והוכנס לניידת. לפי האישום, בשלב זה שלח הנאשם את ידו לתוך הרכב, אחז בצווארו בעוצמה, ובהמשך, לאחר שהעצור יצא מהניידת כשהוא צועק ומבקש עזרה, נשך אותו בגבו. המאשימה ייחסה לנאשם באישום זה עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית.
המאשימה טענה כי הראיות, ובהן דוחות הפעולה, עדויות, תצלומי החבלות והסרטונים, מוכיחות את האישום השני מעבר לספק סביר. לפי סיכום טענותיה בפסק הדין, הנאשם חרג מסמכויותיו, "לקח את החוק לידיו ללא כל צידוק והצדקה" ופעל תוך שימוש מופרז בכוח. באשר לאישום הראשון ביקשה המאשימה להרשיעו על בסיס סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, לאחר שבקשה קודמת לתקן את כתב האישום ולשנות את זהות המתלונן נדחתה.
ההגנה ביקשה לזכות את הנאשם משני האישומים. לגבי האישום הראשון נטען כי הפערים בראיות והתנהלות המאשימה אינם מאפשרים הרשעה. לגבי האישום השני נטען בין היתר להשתק מכוח טענות שנמסרו בהליך אזרחי נפרד, וכן לפערים בעדויות ולכך שחלק מהסרטונים היו ערוכים. לפי סיכום ההגנה בפסק הדין, מדובר היה ב"אירועים בהם פעל הנאשם כמצופה ממנו" במסגרת תפקידו.
השופט שקד קבע כי באישום הראשון נוצר קושי מהותי. לאחר שכבר נשמעה עדותו של מי שצוין בכתב האישום כנפגע העבירה, ביקשה המאשימה לשנות את זהות המתלונן, בלי לתקן את מלוא התשתית העובדתית. הבקשה נדחתה. בהכרעת הדין נקבע כי אף שסעיף 184 מאפשר במקרים מתאימים הרשעה על בסיס עובדות שהוכחו במשפט גם אם אינן זהות לאלה שבכתב האישום, במקרה הזה לא ניתן לקבוע שהנאשם קיבל הזדמנות סבירה וממשית להתגונן מפני התשתית החדשה. לכן הוא זוכה מהאישום הראשון מחמת הספק.
באישום השני התמונה הייתה שונה. בית המשפט ציין כי "הסרטונים מדברים בעד עצמם" וקבע שמצפייה בהם ניתן לראות את אחיזת צווארו של העצור ואת הנשיכה. בפסק הדין נקבע כי גם אם אותו אדם התערב באירוע שלא היה שלו, לא נשמע להוראות להתרחק ואף תקף את הנאשם בשלב מוקדם יותר, אין בכך להצדיק את הפעולות שבאו לאחר שכבר נעצר והוכנס לניידת.
לפי קביעת בית המשפט, העצור ישב אזוק בתוך הניידת ולא נראה כי ניסה לצאת ממנה לפני שהנאשם שלח את ידו פנימה ותפס בצווארו. השופט דחה את גרסת הנאשם שלפיה מטרתו הייתה למנוע בריחה בעקבות קריאות חבריו של העצור, והקשה מדוע, אם החשש היה שהעצור יברח, לא הסתפק בסגירת דלת הניידת. נקבע כי תפיסת הצוואר הייתה הפעלת כוח בלתי סביר.
גם ההסבר שניתן לנשיכה נדחה. הנאשם טען כי לא נשך את גופו של העצור אלא תפס את המעיל בשיניו בעת שהתמוטט או נחלש. בית המשפט קבע כי ההסבר אינו מתיישב עם הסרטונים ועם סימן הנשיכה שתועד בגב. בדוח רפואי שנזכר בהכרעת הדין תועדו בין היתר דימום מהאף ומהשפה, סימני נשיכה בגב וסימני חבלה בחזה ובצוואר.
השופט נתן אמון בעדות המתלונן באישום השני וקבע כי היא הייתה מהימנה, אותנטית וקוהרנטית. מנגד, עדות הנאשם לא הותירה רושם חיובי, ובית המשפט קבע כי הוא ניסה להסביר את מעשיו בדיעבד באופן שאינו מתיישב עם התיעוד. גם הימנעותו מהצגת מסמך רפואי שהוזכר במסמכי המיון נזקפה לחובתו במסגרת בחינת הראיות.
בית המשפט דחה את טענות ההגנה בנוגע לקבילות ומשקל הסרטונים. נקבע כי אף שהנאשם טען באופן כללי שחלק מהתיעוד אינו משקף את כל האירוע, הוא לא הצביע על פער קונקרטי שמערער את התיעוד של הפעולות המרכזיות, ובכללן האחיזה בצוואר והנשיכה. לכן נקבע שהסרטונים קבילים ומשקפים את האירוע הרלוונטי.
בסיום הכרעת הדין קבע השופט כי הנאשם "לא פעל כמצופה וכמתחייב ממנו בכלל ובפרט בהיותו לבוש מדים" באישום השני. באישום הראשון, לעומת זאת, נקבע כי אשמתו לא הוכחה מעבר לספק סביר והוא זוכה. התוצאה הסופית הייתה זיכוי מחמת הספק מעבירת תקיפה סתם והרשעה בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית.
מספר התיק: ת"פ 38451-02-24.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.