בית משפט השלום בנוף הגליל-נצרת קיבל תביעה בין שכנים בכפר מצר והורה לנתבע לפנות שטח של 15 מ״ר שבו החזיק מתוך חלקה סמוכה, להרוס על חשבונו את הגדר שבנה בו ולפנות את ההריסות והמיטלטלין. השופט אדהם ספדי קיבל את חוות דעתו של מודד שמונה מטעם בית המשפט, שלפיה השטח המשמש כחניה פתוחה נמצא בתוך מגרש שהוקצה בעבר לאביו של התובע. טענות הנתבע כי השטח הוקנה לו בתשריט חלוקה, בפסק דין קודם או מכוח היתר בנייה נדחו.
עורכי הדין שלנו
המחלוקת נגעה לחלקה 13 בגוש 22515 בכפר מצר. לפי פסק הדין, אביו המנוח של התובע קיבל בשנת 1973 זכויות בשטח של 340 מ״ר מתוך החלקה, במסגרת הסכם חליפין עם רמ״י, והוקצה לו מגרש מסוים בצורת משולש. התובע הוא אחד מיורשי אביו, ובפברואר 2025 נרשם כבעלים של 63.74 מ״ר מזכויות הבעלות בחלקה.
הנתבע הוא שכן הרשום כבעל זכויות בחלק מחלקה 12 הסמוכה. התובע טען כי הנתבע "הסיג גבולו" ועושה שימוש ללא היתר בשטח מחלקה 13, וכי סמוך לפני הגשת התביעה בנה גדר שצירפה את השטח בפועל למתחם שבשימושו. הוא ביקש סילוק יד והריסת המחוברים.
הנתבע העלה שורה של טענות הגנה. הוא טען כי בעת הגשת התביעה בשנת 2022 התובע עדיין לא היה בעלים רשום ולכן לא הייתה לו זכות עמידה; כי הוא מחזיק בשטח עשרות שנים מכוח תשריט חלוקה מוסכם משנת 1992; כי הגדר הייתה היסטורית והוא רק "שיקם" אותה; כי התובע מושתק מלטעון לזכויות בשטח משום שבתוכנית שהגיש בעבר להיתר בנייה לא כלל אותו במגרשו; וכי פסק דין קודם העניק לו ולבני משפחתו תוספת של 19 מ״ר. עוד טען לשיהוי ולכך שמאזן הנוחות מצדיק להשאיר את המצב הקיים.
בית המשפט מינה מודד כמומחה מטעמו. לאחר בדיקת מסמכים, תוכניות ומדידות בשטח קבע המומחה כי הנתבע מחזיק ב-15 מ״ר מחלקה 13, בתוך המגרש שהוקצה לאבי התובע, וכי השטח משמש כחניית רכב פתוחה. איש מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה, והשופט קבע שאין הצדקה לסטות ממסקנותיו.
הטענה הראשונה שנדחתה הייתה היעדר זכות העמידה. השופט קבע כי סעיף 16 לחוק המקרקעין מאפשר תביעת מסירת מקרקעין לא רק לבעלים רשום אלא גם למי שזכאי להחזיק בהם. בעת הגשת התביעה כבר היה בידי התובע צו ירושה משנת 2021, בצירוף הסכם החליפין המעיד על זכויות אביו במגרש. בהמשך אף נרשמו זכויותיו בפועל. עוד נקבע כי שותף במקרקעין משותפים רשאי לפעול להגנת הבעלות וההחזקה גם בלי לצרף את כל יתר השותפים.
לגבי תשריט החלוקה משנת 1992, המומחה קבע כי שטח מגרשו של הנתבע הוגדר בו כ-454 מ״ר מתוך חלקה 12 בלבד, וכי סימון השטח המשולש שבמחלוקת דווקא מעיד שלא נכלל במגרשו. עוד נמצא שהתשריט לא נחתם בידי בעלי הזכויות בחלקה 13, ולא הייתה תוכנית איחוד וחלוקה מוסכמת או הליך אחר ששינה את הזכויות הקנייניות והעביר את 15 המ״ר לנתבע.
יום לפני מתן פסק הדין ביקש הנתבע לצרף החלטה חדשה של ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה במחוז צפון, שלטענתו "מאששת ומבססת באופן מלא" את עמדתו. בית המשפט קבע שההחלטה דווקא מתיישבת עם חוות דעת המודד: ועדת הערר הבהירה שהתוכנית הנדונה אינה תוכנית איחוד וחלוקה לגבי חלקה 13 אלא חלוקה תכנונית בלבד, וכי הסדרת איחוד וחלוקה תידרש בעתיד. לכן לא היה בה כדי להקנות לנתבע זכויות קנייניות בשטח.
גם הטענה כי הגדר נבנתה לפי היתר בנייה לא סייעה לנתבע. בית המשפט קבע כי היתר בנייה עוסק בהיבט התכנוני ואינו יכול לפגוע בזכות קניינית של אדם אחר או להכשיר שימוש במקרקעיו. הטענה לפסק הדין הקודם נדחתה אף היא לאחר שהמודד קבע כי אותם 19 מ״ר שנפסקו לזכות הנתבע ובני משפחתו נמצאים במקום אחר, בתוך חלקה 12, ולא בשטח שבמחלוקת.
טענת השיהוי לא נדונה לגופה משום שהנתבע לא חזר עליה בסיכומיו, ובית המשפט ראה בה טענה שנזנחה. מעבר לכך צוין כי התביעה הוגשה בסמוך לאחר שהנתבע בנה תוספת לגדר בתוך השטח. גם טענת ההשתק השיפוטי נדחתה: היא לא נכללה בכתב ההגנה, לא הוכחו התנאים להקמת השתק, ותוכנית בנייה ישנה שבה השטח לא סומן כחלק ממגרש התובע לא הוכיחה ויתור על הזכויות.
בית המשפט בחן גם את הטענה שלפיה פינוי השטח יהיה בלתי צודק משום שמדובר בשטח קטן ופינויו יפגע בכניסה לבית הנתבע. השופט קבע כי אין מדובר במקרה חריג המצדיק שלילת סעד מבעל זכות קניינית. לפי התמונות והתוכניות, למבנה קיימות כמה כניסות, ופינוי השטח אמנם ימנע כנראה חניה במקום אך לא יחסום את הגישה לבית. השופט כתב: "לא מצאתי כי המקרה שלנו כה חריג בנסיבותיו – חריג שבחריג – עד כדי הצדקת פגיעה בזכות הבעלות של התובע".
בסופו של דבר הורה בית המשפט לנתבע להרוס על חשבונו את חלק הגדר שנבנה בתוך 15 המ״ר, לפנות את ההריסות והפסולת, לסלק מן השטח את כל המיטלטלין שלו ושל מי מטעמו, ולהשיב לתובע את החזקה כשהשטח פנוי. לביצוע ההוראות ניתנו 100 ימים, פרק זמן שנועד לא רק להיערכות אלא גם לאפשר לצדדים לנסות להגיע להסכמה.
לצד ההכרעה, השופט חזר והמליץ לשכנים להתפשר. הוא הציע אפשרות של ויתור הדדי: שהתובע יוותר על 15 המ״ר שנפסקו לו בהליך הנוכחי, ואילו הנתבע ובני משפחתו יוותרו על השטח מחלקה 12 שנפסק להם בהליך הישן. השופט כתב כי "הצדדים יכולים בקלות להזיק ולהציק אחד לשני" אם יתעקשו לבצע את שני פסקי הדין, אך יכולים גם להגיע להסכמה שתשרת את שניהם. בתקווה לעודד הידברות, לא נפסקו הוצאות משפט.
מספר תיק: ת״א 4555-06-22.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.