בית משפט השלום בנתניה גזר 24 חודשי מאסר בפועל על צעיר שהודה והורשע בשורה של עבירות אלימות ואיומים כלפי בת זוגו לשעבר, ובהחזקת תחמושת שלא כדין. השופטת זהר דיבון סגל קבעה כי המעשים נמשכו לאורך תקופה ממושכת וכללו תקיפות, חניקה, איומים בוטים והתנהגות מאיימת גם תוך הנחת יד על אקדח שהנאשם החזיק ברישיון. בנוסף נגזרו עליו מאסרים מותנים, קנס של 1,000 שקל ופיצוי של 10,000 שקל למתלוננת.
הנאשם הורשע על פי הודאתו בריבוי עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש כלפי בת זוג, תקיפה סתם של בת זוג ואיומים, וכן בעבירה של החזקת חלק, אביזר או תחמושת שאינם חלק מהותי בנשק. לא הייתה הסכמה בין הצדדים בנוגע לעונש. כתב האישום המתוקן תיאר מערכת יחסים זוגית שנמשכה כארבע שנים, שבמהלכה התרחשו אירועים חוזרים של אלימות ואיומים.
באחד האירועים, לאחר ויכוח באפריל 2025, אחז הנאשם בצווארה של המתלוננת וחנק אותה, היכה בידה ואיים עליה. באירוע אחר איים כי אם יגלה שהיא בקשר עם אדם אחר יירה בשניהם. במועד נוסף, במהלך ויכוח, היכה אותה והניח את ידו על אקדחו באופן מאיים. באוקטובר 2024 תפס אותה בכוח, סטר לה ואיים עליה, והיא נותרה עם סימני חבלה בכתף.
כתב האישום כלל גם אירועים נוספים שבהם תקף את המתלוננת, הפיל את הטלפון מידה, התנפל עליה מאחור והפיל אותה לרצפה, תפס אותה בחוזקה וגרם לה לשריטה מדממת באצבע. לצד התקיפות שלח לה הודעות מאיימות ובוטות. בית המשפט קבע כי ההתנהגות האלימה נפרשה על פני כשנה וחצי וכללה דפוסי שליטה, קנאה ואובססיביות.
באישום נפרד הורשע הנאשם בכך שהחזיק בביתו ציוד משטרתי וציוד לחימה, וכן שש מחסניות לרובה M16, שבכל אחת מהן 29 כדורים. ההגנה טענה כי מדובר בתחמושת ישנה מתקופת השירות הצבאי וכי החזקתה נבעה ממחדל של אי החזרה, אולם בית המשפט קבע כי גם תחמושת ממקור צבאי שלא נעשה בה שימוש טומנת סיכון לביטחון הציבור, וכי אי החזרתה לגורמים המוסמכים הייתה "רשלנות חמורה".
לפני גזירת הדין ניתנה לנאשם הזדמנות להשתלב בהליך טיפולי במסגרת "בית נועם", למרות התנגדות המאשימה ובהמלצת שירות המבחן. בתחילה התרשם שירות המבחן ממוטיבציה לטיפול והעריך כי מסגרת ייעודית לאלימות זוגית עשויה להפחית את הסיכון. ואולם, לאחר כחודש וחצי דווח על קשיים משמעותיים: הנאשם התקשה לתת אמון בגורמי הטיפול, להיפתח ולשתף, הושעה לאחר הפרת כללים ובהמשך התקשה לקבל את סמכות הצוות. לבסוף הופסק הטיפול.
המאשימה עמדה בטיעוניה על ריבוי המעשים, הפגיעה בביטחונה ובשלוות נפשה של המתלוננת וכישלון ההליך הטיפולי. היא ביקשה לקבוע מתחם של 20 עד 40 חודשי מאסר לאישומי האלימות והאיומים ומתחם נפרד של 8 עד 20 חודשים לאישום התחמושת, ועתרה ל"30 חודשי מאסר בפועל" לצד עונשים נלווים.
ההגנה לא חלקה על חומרת מעשי האלימות, אך ביקשה לקבוע מתחם אחד לכל האישומים ולתת משקל לגילו הצעיר של הנאשם, להיעדר עבר פלילי, להודאה, לתקופת המעצר ולרצונו בטיפול. היא טענה כי הפסקת הטיפול הושפעה גם מגורמים חיצוניים וכי הנאשם שמר מאז מעצרו מרחק מהמתלוננת. לשיטת ההגנה, "לא תצמח לחברה ולא לנאשם, כל תועלת מהשתת עונש מאסר", ויש להעדיף מענה טיפולי.
בית המשפט קבע מתחם ענישה אחד לארבעת אישומי האלימות והאיומים, משום שהם מהווים חוליות בשרשרת אחת של התנהגות אלימה מתמשכת כלפי אותה מתלוננת, ומתחם נפרד לאישום התחמושת. המתחם לאישומים הראשונים נקבע על 20 עד 40 חודשי מאסר, ולעניין התחמושת נקבע מתחם שבין מאסר מותנה לשמונה חודשי מאסר בפועל.
בגזירת העונש נתנה השופטת משקל לכך שהנאשם הודה וחסך את עדות המתלוננת ואת זמן בית המשפט, אך קבעה שלא ניתן לייחס להודאה משקל מלא. לפי התסקירים, הוא התקשה לקחת אחריות מלאה, נטה להפחית מחומרת דפוסיו ולא הצליח לעסוק באופן מעמיק בפגיעה במתלוננת. השופטת כתבה כי "יש הבדל בין הודאה לבין נטילת אחריות".
בית המשפט מתח ביקורת חריפה במיוחד על כישלון ההליך הטיפולי. נקבע כי לנאשם ניתנה הזדמנות חריגה להשתלב בטיפול, אך הפער בין הצהרותיו על רצונו בשינוי לבין התנהלותו בפועל נותר משמעותי. השופטת סיכמה זאת במשפט: "רצינות ואחריות אינם נמדדים במילים, הם נמדדים במעשים". עוד נקבע כי רמת הסיכון נותרה משמעותית וכי טיפול פרטני ללא מאסר לא ייתן מענה הולם למסוכנות ולאינטרס הציבורי.
לצד 24 חודשי המאסר, שמהם ינוכו ימי המעצר לפי רישומי שב"ס, נגזרו ארבעה חודשי מאסר על תנאי בגין עבירות אלימות מסוג עוון, לרבות איומים או הטרדה באמצעות מתקן בזק, ושישה חודשי מאסר על תנאי בגין עבירות אלימות מסוג פשע. בנוסף הוטל קנס בסך 1,000 שקל ופיצוי בסך 10,000 שקל למתלוננת.
ת"פ 15937-04-25
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.