בית המשפט לענייני משפחה באשדוד קיבל במלואה תביעה של אדם שהתגורר במשך שנים ארוכות עם בת זוגו המנוחה, וקבע כי הוא בעל מחצית הזכויות בדירה שנרשמה לאחר מותה על שם בנה. אף שהמנוחה ערכה צוואה שבה הורישה לבנה את כל עיזבונה, בית המשפט קבע שהאיש והמנוחה היו ידועים בציבור ושנוצרה ביניהם כוונת שיתוף ספציפית בדירה. הבן חויב גם בהוצאות משפט בסך 40 אלף שקל.
השופטת עפרה גיא דנה בתביעה הצהרתית שבה ביקש האיש להכיר בו כבעל מחצית מן הדירה. לחלופין הוא ביקש השבה של מחצית מתשלומי המשכנתא ששולמו עבורה, מחצית מעלויות השיפוץ ומחצית מהשבחתה. הדירה נרכשה על ידי המנוחה בשנת 1993, לפני תחילת המגורים המשותפים, והאיש החל להתגורר בה לכל המאוחר בשנת 1998 ונשאר בה עד פטירתה בשנת 2019.
אין מחלוקת שבשנים הראשונות נחתמו בין השניים הסכמי שכירות. לכתב ההגנה צורפו הסכמים לשנים 1998 עד 2009. בשנת 2014 ערכה המנוחה צוואה שבה הורישה את כל עיזבונה, לרבות זכויותיה בדירה, לבנה, ולאחר מותה ניתן לצוואה צו קיום. בהמשך נרשמו הזכויות בדירה על שם הבן.
האיש טען כי מערכת היחסים השתנתה לאורך השנים וכי הוא והמנוחה היו בני זוג במשך 22 שנה, ניהלו חיי משפחה ומשק בית משותף והיו ידועים בציבור. ביחס לדירה טען שקיימת כוונת שיתוף ספציפית, בין היתר משום שתשלומי המשכנתא שולמו במשך שנות החיים המשותפים וכי השניים ערכו בדירה שיפוץ נרחב. לשיטתו, הוא "זכאי... למחצית הזכויות בדירה".
הבן ביקש לדחות את התביעה. הוא הסתמך על הצוואה וטען כי החלטת המנוחה להוריש לו את מלוא זכויותיה בדירה מלמדת שלא התכוונה לשתף בה את האיש. לטענתו, היחסים החלו כשכירות ונשארו כאלה, והאיש היה לכל היותר "בן לוויה" של אמו ולא בן זוגה. הוא טען גם שלא התקיים מאמץ משותף לצבירת נכסים וכי האיש לא הוכיח שמימן את השיפוץ או את הדירה.
בית המשפט קבע תחילה כי האיש אכן נכנס לדירה בשנותיו הראשונות כשוכר. לכך נמצאו תימוכין בהסכמי השכירות ובכך שבתחילת התקופה התגוררה בדירה גם שוכרת נוספת. ואולם, השופטת קבעה כי העובדה שהיחסים החלו כשכירות אינה קובעת את מעמדם לאחר שנים רבות, וכי במהלך הזמן חל שינוי מהותי ביחסים.
משנת 2009 חדלו האיש והמנוחה לחתום על הסכמי שכירות. הבן טען שהדבר נבע מסירובו של האיש להמשיך לחתום, אך בית המשפט לא קיבל את ההסבר. השופטת ציינה כי במשך שנים קודם לכן האיש חתם על הסכמים ללא התנגדות, ולא נמצא הסבר מניח את הדעת לכך שימשיך להיות שוכר אך יסרב רק אז למסמך כתוב.
משמעות נוספת יוחסה להסכם שנחתם בין האיש לבן לאחר פטירת המנוחה. ההסכם הוגדר כהסכם שכירות לתקופה של שנתיים, אך דמי השכירות שנקבעו בו היו אפס שקלים. בית המשפט ראה בכך חיזוק לכך שמעמד האיש לא היה מעמד רגיל של שוכר. השופטת ציינה כי אילו היה שוכר בלבד, מתעוררת השאלה מדוע אפשר לו הבן להמשיך להתגורר בדירה במשך שנתיים ללא תמורה.
בבחינת חיי המשפחה התייחס בית המשפט לראיות על מערכת היחסים לאורך השנים. בין היתר הוצגו תמונות משותפות באירועים משפחתיים ובנסיעות לחו"ל, עדויות על כך שהשניים התארחו יחד אצל מכרים, וכן הכיתוב על מצבת המנוחה, שבו כונתה "אשתי". הבן אישר שהוא והאיש בחרו יחד את המצבה. על בסיס מכלול הראיות קבע בית המשפט כי השניים הפכו במהלך השנים לבני זוג, ולא נותרו ביחסי משכירה ושוכר.
הנדבך המרכזי הנוסף היה ההתנהלות הכלכלית. האיש טען כי משכורות וכספים שהיו בבעלותו הועברו במשך שנים לחשבון בנק שהיה רשום פורמלית על שם הבן אך נוהל בפועל על ידי המנוחה. מן החשבון שולמו, בין היתר, תשלומי המשכנתא והוצאות הבית. הבן עצמו העיד כי משנת 1995 לא הפקיד כספים לחשבון.
בית המשפט בחן אסמכתאות רבות להעברות שביצע האיש לחשבון לאורך השנים. נקבע כי מדובר בסכומים קבועים ומשמעותיים, שעלו בהרבה על דמי השכירות שנקבעו בהסכמים הישנים. בפסק הדין פורט כי בשנים מסוימות הועברו עשרות אלפי שקלים, ומשנת 2009 עד 2019 הועברו בכל שנה סכומים של יותר מ-100 אלף שקל. מנגד, לא הוצגו ראיות להכנסות משמעותיות של המנוחה שיכלו להסביר את מלוא התשלומים.
השופטת דחתה את טענת הבן שהאיש השתמש בחשבון בשל עיקולים וחובות משלו. נקבע שלא הוצגה ראיה לעיקולים בתקופת החיים המשותפים, וכי מסמכים בתיק הצביעו על הליכי הוצאה לפועל רק משנת 2022, לאחר פטירת המנוחה. מסקנת בית המשפט הייתה שהחשבון הרשום על שם הבן שימש בפועל את בני הזוג לניהול משק הבית ולתשלום המשכנתא.
על בסיס הראיות קבע בית המשפט כי האיש והמנוחה היו ידועים בציבור, לכל הפחות משנת 2004 ועד מותה בשנת 2019. "האיש והמנוחה ניהלו מערכת יחסים של בני זוג ידועים בציבור על כל המשתמע מכך", נכתב בפסק הדין. הקביעה נשענה על שנות המגורים המשותפים, אורח החיים הזוגי וההתנהלות הכלכלית המשותפת.
לאחר מכן בחן בית המשפט אם הוכחה גם כוונת שיתוף ספציפית בדירה, שנרכשה עוד לפני החיים המשותפים. נקבע כי המשכנתא על מלוא מחיר הרכישה שולמה לאורך יותר מ-20 שנה מן החשבון ששימש את בני הזוג, וכי האיש העביר במשך יותר מ-15 שנה סכומים משמעותיים לחשבון. בנוסף נמצאו קבלות ואסמכתאות לכך שחלק ניכר משיפוץ הדירה מומן מהחשבון המשותף בפועל ומכספים של בני הזוג.
השופטת קבעה כי בדירת מגורים, שהיא נכס משפחתי מובהק, נדרשת מידת ראיות נמוכה יותר להוכחת שיתוף לעומת נכסים אחרים, ובמקרה זה הוצגה תשתית מספקת. העובדה שהמנוחה הורישה לבנה את מלוא זכויותיה לא שינתה את המסקנה, שכן כפי שנכתב בפסק הדין, "אין אדם יכול להוריש יותר ממה שיש לו".
בסופו של דבר נקבע שהאיש זכאי למחצית הזכויות בדירה הרשומה על שם הבן. מאחר שהסעד העיקרי התקבל, בית המשפט לא הכריע בסעדים החלופיים של השבת מחצית מתשלומי המשכנתא, השיפוץ וההשבחה. הבן חויב לשלם לאיש 40 אלף שקל הוצאות משפט. תמ"ש 5919-11-22.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.