בית משפט השלום בבאר שבע קיבל בחלקן תביעות של שני זוגות שרכשו דירות בפרויקט "טופ טאור" בעיר נגד החברה היזמית, בגין ליקויי בנייה ורכיבים נלווים, ודחה במלואה תביעה שכנגד שהגישה החברה בסך 493 אלף שקל בגין חניות, מחסנים ודמי שימוש. השופטת נעם חת מקוב קבעה כי הרוכשים זכאים לפיצויים בגין ליקויים ועוגמת נפש, ואחד הזוגות גם להחזר בגין אביזרים שבוטלו. מנגד, רכיב הפיצוי בגין איחור במסירה נדחה משום שלא הוכח שיעור דמי השכירות הדרוש לחישובו.
התביעה המקורית הוגשה על סך 629,930 שקל. זוג אחד תבע 162,159 שקל בגין ליקויי בנייה, עוגמת נפש והוצאות, והזוג השני תבע 467,771 שקל בגין ליקויי בנייה, איחור במסירה, ירידת ערך, אביזרים שבוטלו, הרכבת ארון, עוגמת נפש והוצאות. החברה, י.משעל ובניו יזמות בע"מ, טענה בין היתר כי "דין התביעה להידחות, בין היתר, מחמת התיישנות ושיהוי". היא מצדה הגישה תביעה שכנגד וטענה כי החניות והמחסנים לא נרכשו במסגרת הסכמי המכר, ולכן יש לחייב את הרוכשים בשוויים ובדמי שימוש ראויים.
הרוכשים טענו כי פנו לחברה שוב ושוב לאורך השנים וכי ניסיונות התיקון שביצעה לא פתרו את הליקויים. ביחס לתביעה שכנגד הם טענו כי "הם רכשו את דירותיהם ביחד עם מחסן וחניה צמודים" וכי הדבר נתמך במפרטי המכר, בפרסומי הפרויקט, במסמכי המסירה וברישום הזכויות בטאבו.
בהסכמת הצדדים מונה מהנדס ושמאי כמומחה מכריע מטעם בית המשפט. הוא העריך את עלות תיקון הליקויים בדירה אחת ב-38,940 שקל כולל פיקוח וללא מע"מ, ובדירה השנייה ב-59,290 שקל כולל פיקוח וללא מע"מ. לגבי הדירה השנייה קבע כי אין ירידת ערך, אך מצא ליקויים ובהם כשל בבידוד התרמי. הצדדים ויתרו על חקירת המומחה, ובית המשפט קבע שאין עילה לסטות מחוות דעתו.
השופטת דחתה את טענות ההתיישנות והשיהוי. היא קבעה כי תקופות הבדק והאחריות לפי חוק המכר (דירות) אינן זהות לתקופת ההתיישנות, וכי התביעה הוגשה בתוך שבע שנים ממועד מסירת הדירות. כן ציינה שהרוכשים פנו לחברה פעם אחר פעם והחברה ביצעה בדיקות ותיקונים, כך שלא נוצר מצג של ויתור על הזכויות. טענת החברה כי השיהוי מנע ממנה להגיש הודעת צד שלישי נגד הקבלן המבצע נדחתה גם היא, לאחר שנקבע כי הליך חדלות הפירעון של הקבלן החל עוד לפני מסירת הדירות.
אחת המחלוקות המרכזיות נגעה לבידוד התרמי. החברה טענה כי מסקנות המומחה מבוססות על השערות, כי לא בוצעו בדיקות מסוימות וכי היא קיבלה בזמנו הקלות מן התקן. בית המשפט דחה את הטענות. השופטת ציינה כי החברה לא הפנתה למומחה שאלות הבהרה ולא ביקשה לחקור אותו, וכי לא הוכיחה את טענתה בדבר הקלות מהתקן. נקבע כי משך שנים קיבלה החברה פניות בנוגע לעובש ולרטיבות ולכן היה עליה לשמור מסמכים שלטענתה הוכיחו הקלות כאלה. בהתאם לכך התקבלה קביעת המומחה שהעבודות בעניין הבידוד התרמי נעשו בניגוד לתקן.
לזוג שרכש את אחת הדירות נפסקו 94,895 שקל בגין ליקויי הבנייה, סכום המשקף את אומדן המומחה בתוספות שנקבעו, וכן 3,339 שקל בגין אביזרים שבוטלו ו-15 אלף שקל בגין עוגמת נפש. תביעה נוספת בסך 421 שקל בגין הרכבת ארון נדחתה. גם דרישתם לפיצוי בגין ירידת ערך נזנחה לאחר שהמומחה קבע כי הליקויים אינם גורמים לירידת ערך.
אותו זוג טען גם לאיחור במסירת הדירה. בית המשפט קבע כי לאחר הארכה מוסכמת של 45 יום בשל שינויים שביקשו הרוכשים, קיימת תקופת איחור המזכה עקרונית בפיצוי מ-6 באוגוסט 2015 ועד 5 בינואר 2016. עם זאת, התביעה ברכיב זה נדחתה משום שהרוכשים לא הציגו ראיה ממשית לשיעור דמי השכירות של דירה דומה. השופטת קבעה כי שיעור דמי שכירות אינו בגדר ידיעה שיפוטית, וכי אין די באמירה שהסכום נקבע לאחר התייעצות עם מתווכים.
לזוג השני נפסקו 62,324 שקל בגין ליקויי הבנייה, 12 אלף שקל בגין עוגמת נפש ו-1,638 שקל בגין שכר ששולם למומחה מטעמם, לצד ההצמדה והריבית שנקבעו בפסק הדין. השופטת ציינה כי לגבי זוג זה המומחה קיבל את טענות הליקויים כמעט במלואן.
התביעה שכנגד של החברה עמדה על 493 אלף שקל. החברה דרשה מכל זוג 132 אלף שקל עבור חניה ו-34 אלף שקל עבור מחסן, בצירוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית, וכן דמי שימוש ראויים בסך 1,000 שקל לחודש ממועד קבלת החזקה. לטענתה, פרסומי הפרויקט היו שיווקיים בלבד והסכמי המכר הם שממצים את המוסכם בין הצדדים.
בית המשפט דחה את הטענה. החניות והמחסנים נרשמו על שם הרוכשים בטאבו, והשופטת קבעה כי הנטל להוכיח שהרישום נעשה בטעות מוטל על החברה. היא ציינה שהחברה לא הביאה לעדות את עורך הדין שטיפל ברישום ולא הסבירה כיצד אירעה הטעות הנטענת. נוסף על כך, מפרטי המכר הפנו להצמדת חניה ומחסן, ובפרסומי הפרויקט נכתב בין היתר "מחסן וחניה לכל דירה".
השופטת קבעה כי גם הפרסומים הטרום חוזיים תומכים בעמדת הרוכשים, משום שלא הוצג במסמכי העסקה תנאי שסותר אותם. עוד ציינה כי ממסמכי רישום הבית המשותף עלה שלכל דירה בפרויקט הוצמדו מחסן וחניה. בפסק הדין נקבע כי "לא קמה לנתבעת זכאות לתשלום בגין המחסנים או החניות ולא בגין דמי שימוש ראויים", והתביעה שכנגד נדחתה במלואה. בית המשפט הוסיף כי גם אילו היה מגיע למסקנה אחרת, החברה לא הוכיחה את שווי המחסנים, החניות או דמי השימוש שדרשה.
בנוסף לסכומים שנפסקו לשני הזוגות, חויבה החברה בהוצאות בסך 5,000 שקל ובשכר טרחת עורך דין בסך 48 אלף שקל, בגין התביעה והתביעה שכנגד.
מספר התיק: ת"א 61027-03-22.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.