בית משפט השלום בירושלים דחה בקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת שהגיש שוכר נגד שני שכנים, שבמסגרתה ביקש להרחיקם ממנו ובכלל זאת משטח משותף הצמוד לדירתם. השופטת ליאת בנמלך קבעה כי המחלוקת על השימוש בשטח כבר נדונה בהליך בוררות וכי בקשות לאישור פסק הבוררות ולביטולו עדיין תלויות ועומדות. עוד נקבע כי המבקש לא הוכיח את טענתו שאחד השכנים נעל אותו בשטח. המבקש חויב לשלם למשיב 1 הוצאות בסך 1,500 שקל.
לפי ההחלטה, הצדדים מתגוררים בשכנות בדירות שכורות. המחלוקת ביניהם נוגעת לשטח שהוא חלק מהרכוש המשותף ונמצא בצמידות לדירת המשיבים, דירה שבה התגורר המבקש בעבר. המבקש טען כי הוא רשאי להמשיך להשתמש בשטח, שבו לדבריו השתמש במשך כ-15 שנים ושבו נותרו לו חפצים. המשיבים טענו מנגד כי השטח המשותף הצמוד לדירתם משמש את כלל השכנים כמנהג המקום וכי המבקש מבקש להשתמש גם בו וגם בשטח הצמוד לדירתו הנוכחית.
המחלוקת על השטח כבר הובאה לבוררות, שבה התקבלו טענות המשיבים. לאחר מכן הוגשו לבית המשפט בקשות לאישור פסק הבוררות ולביטולו, והן טרם הוכרעו בעת מתן ההחלטה בבקשת ההטרדה המאיימת. על רקע זה ביקש המבקש לא רק איסור על מגע ותקשורת מצד המשיבים, אלא גם הרחקה שלהם מן השטח שבמחלוקת.
המבקש טען כי כשנה קודם לכן הותקף בידי המשיב 1 ואביו. עוד טען כי ימים אחדים לפני הדיון הגיע לשטח שבמחלוקת, ואז המשיב 1 נעל את הדלת המוצבת במקום ובכך נעל אותו בתוך השטח, ובעקבות האירוע הזמין משטרה. המשיב 1 הכחיש שנעל את המבקש. לטענתו, למבקש יש מפתח לדלת, והוא עצמו ביקש ממנו לעזוב את המקום. המשיבים הוסיפו וטענו כי דווקא הם חשים מאוימים משום שהמבקש מגיע ומסתובב ליד דירתם, וביקשו כי יינתן נגדו צו למניעת הטרדה מאיימת.
בית המשפט קבע כי יש קושי ממשי בבקשת המבקש להרחיק את המשיבים מן השטח שבמחלוקת. השופטת ציינה שהשטח נמצא בצמידות לדירת המשיבים וכי המחלוקת לגביו כבר עמדה בבוררות, שפסקה לטובתם, כאשר המחלוקת על אישור הפסק או ביטולו עדיין מתבררת. בנסיבות אלה תיארה השופטת את בקשת ההרחקה כניסיון לפעול "תוך נסיון לעקוף את ההליכים שהתנהלו ומתנהלים בין הצדדים".
גם טענת הנעילה לא התקבלה. לאחר שמיעת הצדדים והעד שהביא המבקש קבע בית המשפט כי המבקש לא הרים את הנטל להוכיח שאחד השכנים נעל אותו בשטח. בהחלטה ניתן משקל לכך שהשטח סמוך לדירת המשיבים ולכך שלגרסתם המבקש כלל אינו רשאי להשתמש בו, ולכן לא נמצא היגיון בטענה שהמשיב 1 ביקש להשאירו דווקא שם. בית המשפט ציין גם כי המבקש עצמו טען שיש לו מפתח לדלת, אף שלא נשא אותו באותו אירוע, נתון שלפי ההחלטה המשיב 1 לא יכול היה לדעת מראש.
אשר לטענת התקיפה מלפני כשנה, בית המשפט ציין כי היא הוכחשה, ובכל מקרה קבע שגם לפי גרסת המבקש מדובר באירוע ישן שאינו מקים עילה למתן צו כעת. בית המשפט הוסיף כי אם המבקש חושש מהמשיב 1, הוא יכול שלא להגיע לשטח הסמוך לדירת המשיבים. לצד זאת נרשמה התחייבותו של המשיב 1, שהמשיך להכחיש את אירוע הנעילה, שלא לנעול את הדלת בעתיד.
השופטת דחתה גם את בקשת המשיבים לקבל צו נגד המבקש במסגרת אותו הליך. היא קבעה כי ההליך אינו האכסניה המתאימה לבירור טענות הצדדים על השימוש בשטח, וכי המשיבים לא הגישו הליך נגדי אף שיכלו לעשות כן. המבקש התנגד לכך שיוכרע נגדו צו מבלי שהוגשה בקשה מסודרת, ובית המשפט קבע כי קבלת הבקשה בדרך זו עלולה לפגוע בזכויותיו הדיוניות. המשיבים הובהרו כרשאים להגיש בקשה מתאימה אם לטענתם קיימת הטרדה מאיימת החורגת מסכסוך השטח.
בפסיקת ההוצאות קבע בית המשפט כי נוכח ההליך שכבר התנהל וההליך שעודנו תלוי ועומד לא היה מקום להגיש בקשה להרחקת המשיבים מן השטח דווקא לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת. מאחר שגם הטענה למעשה של הטרדה מאיימת מצד המשיב 1 לא הוכחה, חויב המבקש בהוצאות בסכום שהוגדר מתון יחסית, 1,500 שקל.
מספר התיק: ה"ט 89457-07-26.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.