בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה בקשה של אורן - הסלע בניה והשקעות בע"מ לסלק על הסף מחמת התיישנות ושיהוי את רכיב דרישות התשלום בתביעה שהגישה מליבו בניה בע"מ, חברה בחדלות פירעון. השופט גד גדעון קבע כי בנסיבות ההתקשרות בין החברות לא היה מקום למנות את תקופת ההתיישנות כבר מיום משלוח החשבון הסופי הראשון בספטמבר 2014, וכי הנתבעת לא ביססה ראייתית טענה שלפיה דחתה את דרישת התשלום במועד מוקדם מספיק כדי להביא להתיישנות. הבקשה נדחתה, והנתבעת חויבה בהוצאות בסך 7,500 שקל.
עורכי הדין שלנו
התביעה הוגשה בגין פרויקט מגורים שמליבו הקימה עבור אורן - הסלע מכוח הסכם מיום 21.6.2011. לפי ההחלטה, התביעה כוללת דרישת תשלום בגין עבודות שביצעה מליבו בפרויקט וכן דרישה להשבת כספי ערבות בנקאית שחולטה, לטענת מליבו, שלא כדין. בקשת הסילוק עסקה רק ברכיב דרישות התשלום ולא ברכיב השבת כספי הערבות.
במרכז המחלוקת עמדה השאלה מתי נולדה עילת התביעה לצורך חוק ההתיישנות. ב-30.9.2014 שלחה מליבו לנתבעת חשבון סופי. בהודעת הדוא"ל שנלוותה אליו נכתב: "מצורף חשבון סופי לפרויקט שבנדון. נא בדיקתכם, אבקש לקבוע פגישה בהקדם לסגירת החשבון". ההחלטה מציינת כי אף שבכתב התביעה נטען שדרישת התשלום בגין החשבון הסופי נשלחה באוגוסט 2015, הנתבעת הצליחה לשחזר במהלך ההליך את הדרישה מספטמבר 2014, ובהחלטה קודמת הותר לה לצרפה לראיות.
מליבו המשיכה לפנות בעניין החשבון. באוגוסט 2015 שלחה דרישה נוספת שתוארה כ"סיכום מקוצר של דרישת מליבו לתשלום החשבון הסופי עבור ביצוע עבודות בפרויקט שבנדון, על מנת שיקל עליכם לבודקו ולאשרו". במאי 2016 נשלחה פנייה נוספת בעניין תוספות וזיכויים, ובה נכתב כי אלה נשלחו עם החשבון הסופי מספטמבר 2014 וכי מבוקש "להסדיר את החשבון עבור התוספות בהקדם". בדצמבר 2017 נשלחה שוב לנתבעת דרישת התשלום המקורית, וב-14.2.2018 דחתה הנתבעת בכתב את דרישת התשלום והעלתה טענות קיזוז ודרישות כספיות נגדיות.
אורן - הסלע טענה כי עילת התביעה נולדה כבר ב-30.9.2014, עם הגשת החשבון הסופי המקורי. לשיטתה, במועד זה הסתיימו העבודות והתגבש כוח התביעה של מליבו, ואילו הדרישות המאוחרות יותר היו חזרה על אותה דרישה. מאחר שהתביעה הוגשה ב-22.9.2022, טענה הנתבעת כי חלפו שבע שנות ההתיישנות. היא הוסיפה כי השיהוי הרב הסב לה נזק ראייתי המקשה עליה להוכיח טענות קיזוז וליקויים.
מליבו התנגדה לבקשה וטענה כי מנגנון החשבון הסופי שנקבע בהסכם לא יצר חיוב בר תביעה מיד עם משלוח החשבון. לפי עמדתה, עילת התביעה התגבשה רק בפברואר 2018, כאשר הנתבעת דחתה במפורש את החשבון. מליבו הסתמכה גם על תקופות שלטענתה השעו את מרוץ ההתיישנות, ובהן הליכי חדלות הפירעון, הליך גישור והצורך לקבל אישור של בית המשפט להגשת התביעה.
השופט גדעון קבע כי ההסכם קבע מנגנון מדורג לבדיקת החשבון הסופי: הקבלן מגיש חשבון, המזמין בודק ומאשר אותו, רשאי לנכות סכומים בגין ליקויים, והיתרה משולמת לאחר השלמת התנאים שנקבעו. בהחלטה נאמר כי הצדדים "לא קבעו מועד תשלום הנגזר טכנית מעצם הגשת החשבון, אלא יצרו מנגנון בירור מובנה שהוא תנאי מוקדם לגיבוש חובת התשלום". מכאן קבע בית המשפט כי עילת התביעה התגבשה רק כאשר הנתבעת מסרה את עמדתה בעניין החשבון, משום שרק אז ניתן היה לדעת מהן השגותיה.
בית המשפט דחה את הטענה שהמרוץ החל אוטומטית עם משלוח החשבון בספטמבר 2014. הוא ציין כי באותה עת עדיין לא חלף המועד המוסכם לבדיקתו ולא התגבשה מחלוקת המקימה כוח תביעה. גם התנהלות הצדדים בשנים שלאחר מכן תמכה, לשיטת השופט, במסקנה שהבירור לא הסתיים ב-2014. בין היתר הפנה להמשך הפניות בשנת 2016 ולהמשך הדיאלוג סביב החשבון.
לפי ההחלטה, אין מחלוקת שב-14.2.2018 מסרה אורן - הסלע עמדה מפורשת בכתב הדוחה את החשבון הסופי. הטענה שלפיה הנתבעת כבר בעת משלוח החשבון ב-2014 הבהירה שאינה מקבלת אותו כסופי הוגדרה כטענה שלא בוססה בראיות בשלב זה. גם הטענה כי לאחר הדרישה מאוגוסט 2015 התקיימו חילופי דברים שבהם הנתבעת הבהירה שהחשבון אינו מקובל עליה הועלתה ללא פירוט של מועדים מדויקים. בית המשפט הדגיש כי למועדים אלה חשיבות מכרעת, משום שקו הגבול של תקופת ההתיישנות ביחס לתביעה שהוגשה בספטמבר 2022 חל בספטמבר 2015.
השופט הוסיף כי גם אם היה מניח, לטובת הנתבעת, שהעמדה נגד הדרישות הוצגה כבר בשלהי 2016, התביעה עדיין הוגשה בתוך שבע שנים. מעבר לכך נקבע כי בתקופות מסוימות נעצר מרוץ ההתיישנות מכוח הדין: כ-15 ימים בין הבקשה לקבלת אישור להגשת התביעה לבין אישורה, וכן 63 ימים נוספים של מניעות הנאמנים מלפעול בתקופת הקפאת ההליכים, חישוב שעליו הנתבעת לא חלקה.
גם טענת השיהוי נדחתה. בית המשפט ציין כי סילוק תביעה שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות מחמת שיהוי שמור למקרים חריגים ונדירים, וכי הנתבעת לא ביססה זניחת זכות, שינוי מצב לרעה בהסתמך על מצג או חוסר תום לב. נקבע כי מליבו פנתה בדרישות תשלום בשנים 2014, 2015, 2016 ו-2017, ולכן לא ניתן היה לבסס ציפייה שהדרישה נזנחה. השופט אף קבע: "התובעת לא 'ישנה על זכויותיה'".
טענת הנזק הראייתי נדחתה אף היא. בהחלטה נקבע שהיא נטענה באופן כללי, ללא פירוט אילו מסמכים אבדו, אילו עדים אינם זמינים וכיצד הדבר מונע מהנתבעת להוכיח את טענות הקיזוז. בית המשפט הוסיף כי בנסיבות שבהן הנתבעת הציגה בשנת 2018 דחייה מפורטת הכוללת טענות קיזוז, חזקה עליה שהנתונים והראיות הדרושים להגנתה היו מצויים ברשותה, ולא הוכח שינוי המצדיק את חסימת התביעה.
בסיום ההחלטה דחה השופט גדעון את הבקשה לסילוק חלקי של התביעה על הסף וחייב את אורן - הסלע בהוצאות מליבו בסך 7,500 שקל.
מספר התיק: ת"א 51197-09-22.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.