בית משפט השלום באשדוד קיבל תביעה של מארגנת פרויקט התחדשות עירונית נגד שניים מהמעורבים בפרויקט ברחוב החרצית 11 בעיר, וקבע כי הם פעלו יחד כדי לשלול ממנה את חלקה בעמלה. השופט יהודה ליבליין חייב את מי שהציג עצמו כמורשה חתימה של אשדוד מתרחבת בע"מ לשלם לתובעת 425 אלף שקל בתוספת מע"מ, ואת היזם והקבלן המבצע לשלם לה 375 אלף שקל בתוספת מע"מ. השניים חויבו גם יחד ולחוד ב-30 אלף שקל הוצאות ושכר טרחת עורך דין.
עורכי הדין שלנו
התובעת, הפועלת כעוסק מורשה בתחום ארגון פרויקטים של התחדשות עירונית, טענה כי הייתה שותפה עם אשדוד מתרחבת בארגון הפרויקט וכי לפי הסכם ייזום שנחתם ביוני 2016, המארגנים היו זכאים לעמלה של 850 אלף שקל בתוספת מע"מ. לטענתה, לאחר שפעלה להחתמת בעלי זכויות בבניין והפרויקט התקדם עד לקבלת היתר בנייה, הועברו תשלומים עבור העמלה אך חלקה לא הגיע אליה. נגד החברה ונגד קבלן נוסף כבר ניתנו במהלך ההליך פסקי דין בהיעדר הגנה, ופסק הדין הנוכחי עסק בשני הנתבעים שנותרו.
במרכז המחלוקת עמדה השאלה אם המארגנים מילאו את התנאים החוזיים, ואם לא, האם הסכם הייזום בכל זאת נשאר בתוקף. בית המשפט מצא כי התובעת לא עמדה במלוא התחייבותה להחתים את כלל בעלי הזכויות בבניין. המסמך שהציגה כלל לכאורה 13 חתימות, והיא עצמה עמדה על כך שהחתימה רוב בשיעור של כ-66%-67%. אלא שהסכם הייזום קבע במפורש שהמארגן מתחייב להחתים את כלל הדיירים. לכן נדחתה טענתה כי די היה ברוב הדרוש לקידום פרויקט תמ"א 38.
התובעת תיארה בעדותה את חלקה בעבודה ואמרה: "תפקידי כמארגנת היה ההחתמה הראשונית, בחירת נציגות, אסיפת דיירים, הצגת עורכת הדין של הדיירים והתחלת החתימות". בית המשפט אמנם לא נתן אמון מלא בעדותה, אך קבע כי קיימות ראיות לכך שהפרויקט המשיך להתקדם וכי היא סייעה בקידומו גם לאחר חתימת הסכם הייזום. בקשה לתיק מידע תכנוני הוגשה בשלהי 2018, ובפברואר 2020 הושלמו תנאי הסף לקליטת בקשה להיתר. היתר הבנייה עצמו ניתן באוגוסט 2023.
הנתבעים טענו כי מאחר שלא מולאו כל התנאים ולא ניתן היתר בתוך עשרה חודשים, ההסכם פקע. בית המשפט דחה את התוצאה שביקשו להסיק מכך. נקבע כי היזם לא שלח לתובעת הודעת ביטול או פקיעה, אף שההסכם אפשר לו לתת ארכה. הוא גם המשיך לבצע את הפרויקט עד סיומו ולא דרש בחזרה סכומים ששילם לאשדוד מתרחבת. כשנשאל מדוע לא דרש השבה של 175,500 שקל, השיב: "אין לי זמן לזה אני עסוק בעבודה". השופט קבע שהסבר זה אינו אמין, וכי ההתנהגות מלמדת שהיזם ראה בהסכם הייזום הסכם תקף והוציא אותו לפועל.
פסק הדין כולל ביקורת חריפה על מהימנות כל המעורבים. השופט כתב: "לא מצאתי מקום לתת אמון בעדויות של כל אחד ואחד מבעלי הדין", והוסיף כי להתרשמותו הם לא אמרו אמת בהיבטים שונים או נמנעו מלמסור אותה במלואה. הוא קבע שלא יבסס ממצאים על עדויותיהם אלא כאשר הדברים היו בניגוד לאינטרס של הדובר, כאשר הייתה הסכמה ביניהם או כאשר טענה עובדתית לא נסתרה.
ביחס למי שהציג עצמו כמורשה חתימה של אשדוד מתרחבת, בית המשפט הצביע על סתירה מהותית בין תצהיר שהגיש בשלב מוקדם לבין גרסתו בחקירה. בתצהיר קודם נאמר כי מלוא התמורה הועברה, אך בחקירה הוא נסוג וטען כי מדובר רק ב"תחשיב" ולא בתשלום בפועל. כשבית המשפט עימת אותו עם גרסתו, אמר לבסוף: "אני אומר, לא שולם כלום". השופט קבע כי שינויי הגרסה מלמדים שלא נאמרה אמת, וכי אין לקבל את הטענה שהכספים שיועדו לתובעת הועברו לאחר מטעמה.
מן הראיות הסיק בית המשפט כי היזם שילם את מלוא עמלת הארגון, 850 אלף שקל בתוספת מע"מ, לידי אותו נתבע שהציג עצמו כנציג החברה. לפי הסכם השותפות, כאשר החברה נושאת בהוצאות, הרווחים היו אמורים להתחלק בשיעור של 60% לחברה ו-40% לתובעת, ואילו בהיעדר הוצאות החלוקה הייתה אמורה להיות שווה. בית המשפט קבע כי אשדוד מתרחבת והנתבע מטעמה לא נשאו בפועל בעלויות היתר הבנייה, ולכן ביחסים מול התובעת חלקה בעמלה עומד על מחצית, 425 אלף שקל בתוספת מע"מ.
בית המשפט בחן גם את טענת הנתבע האחר כי פעל בשם אשדוד מתרחבת מכוח ייפוי כוח והרשאה להיות מורשה חתימה. ייפוי הכוח הנטען ופרוטוקול חברה המעגן הרשאה כזו לא הוצגו, ולא הובא עד מטעם החברה שיתמוך בטענה. נוכח הסתירות בעדותו, השופט קבע שאינו נותן אמון גם בטענה שפעל בשם החברה, וציין כי השימוש בחברה במסגרת ההתקשרות לא הוכח כבעל תוכן ממשי.
באשר ליזם, נקבע כי ההסכם חייב אותו לשלם לשני חלקי המארגן את העמלה בתשלומים שווים. מאחר שלא הוכח שהעביר לתובעת את חלקה באמצעות המחאות לפקודתה, ומאחר שבית המשפט קבע כי פעל בחוסר תום לב יחד עם הנתבע האחר כדי לשלול ממנה את זכויותיה הכספיות, הוטל עליו חיוב אישי. בית המשפט העריך את עלות הוצאת היתר הבנייה ב-100 אלף שקל, בהיעדר ראיות מצד היזם לעלות בפועל, ולפיכך חייב אותו ב-375 אלף שקל בתוספת מע"מ.
עם זאת, התובעת לא קיבלה את כל הסעדים שביקשה. היא דרשה גם פיצוי מוסכם של 200 אלף שקל בגין הפרת הסכם הייזום. רכיב זה נדחה משום שבית המשפט קבע שהיא עצמה, כחלק מהמארגן, לא קיימה במלואה את ההתחייבות להחתים את כלל הדיירים. השופט דחה את טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים, אך לגופו של עניין מצא שאין מקום לפסוק לתובעת את הפיצוי המוסכם.
בסיום נקבע כי התביעה נגד הנתבע שהציג עצמו כמורשה החתימה מתקבלת במלואה, והוא ישלם 425 אלף שקל בתוספת מע"מ; התביעה נגד היזם מתקבלת בחלקה, והוא ישלם 375 אלף שקל בתוספת מע"מ. שני הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית לפי פסק הדין. בנוסף חויבו השניים יחד ולחוד ב-30 אלף שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
ת"א 65287-05-22
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.