בית משפט השלום בפתח תקווה קבע כי הגבול בין שתי נחלות שכנות במושב ירחיב הוא הגבול שסומן בתכנית לצורכי רישום שאושרה בידי הרשויות, באופן שבו שביל הגישה שבמחלוקת נמצא בנחלת התובע. השופטת עידית יוסף-קוזין הורתה לנתבע לסלק את ידו בתוך 30 יום ממקרקעי נחלת התובע, לסלק בנייה, מחוברים ומיטלטלין שהוצבו על ידו בשטח, ונתנה צו מניעה קבוע האוסר עליו ועל מי מטעמו לעשות שימוש במקרקעי התובע.
התביעה הוגשה בידי בעל הזכויות בנחלה 28 נגד בעלי הזכויות בנחלה 29, אב ובנו. האב, שהיה בעל הזכויות בעת הגשת התביעה, נפטר במהלך המשפט, והבן הוגדר בפסק הדין כבן ממשיך. התובע ביקש לקבוע כי גבולות נחלתו הם לפי תכנית לצרכי רישום של רמ"י מיום 17.11.2022, להורות על סילוק כל אדם או חפץ של הנתבע משטחו, למנוע שימוש נוסף בשטח, להרחיק סככה שנבנתה סמוך לגבול ולחייב את הצדדים להקים גדר בטון שתמנע זרימת מים בין הנחלות.
הנתבע טען מנגד כי התצ"ר שינה חלוקה שנהגה בין הצדדים במשך עשרות שנים, שבמסגרתה הגבול עבר במרכז שביל גישה ששירת את שתי הנחלות. לגרסתו, הליך אישור התשריט היה פגום, התנגדותו לא קיבלה ביטוי, והעברת השביל כולו לנחלת התובע חסמה את דרך הגישה שבה נעשה שימוש רב שנים. הוא טען כי אין להסתמך על התצ"ר וכי יש לדחות את התביעה. בהמשך העלה גם טענה לזיקת הנאה מכוח שנות השימוש בשביל.
מומחה שמונה מטעם בית המשפט סקר את התכניות ההיסטוריות ואת הליך הכנת התצ"ר. הוא הבחין בין תכנית שבה הגבול עבר בערך באמצע שביל הגישה לבין התכנית שאושרה בסופו של דבר, שבה השביל כולו משויך לנחלת התובע. המומחה עצמו סבר שהיה ראוי לקבוע את הגבול במרכז השביל והמליץ לרשויות לבצע שינוי, אך הבהיר כי קו הגבול שאושר ככשר לרישום הוא התקף כל עוד לא שונה בידי הרשויות. בפסק הדין נקבע כי אין מחלוקת שהתכנית המאושרת היא התכנית התקפה כיום.
ביחס לטענת הנתבע כי התצ"ר אושר שלא כדין, בית המשפט קבע כי היה בידו לפנות בהליך של תקיפה ישירה בפני הערכאה המינהלית המוסמכת, אך הוא לא עשה זאת למרות שידע על הליכי ההסדרה ועל התנגדותו לשינוי הגבול. לכן נקבע שאין מקום לברר את נכונות התצ"ר בדרך של ביקורת עקיפה במסגרת תביעת סילוק היד. בית המשפט הוסיף כי גם לגופה של הטענה לא הוכח פגם באישור התצ"ר.
בפסק הדין ניתן משקל מרכזי לעדות יועץ מטעם רמ"י, שתואר כעד בלתי תלוי ומהימן. הוא הסביר כי מטרת ההליך הייתה להתאים את התצ"ר לתב"ע המאושרת, וכי כאשר אין הסכמה בין בעלי הנחלות לגבי גבול שאינו דרך סטטוטורית, אין משנים את הגבול רק בשל קיומו של שביל. בעדותו אמר: "ברגע ששביל או דרך גישה היא לא דרך סטטוטורית אז שביל משותף צריך להיות משותף זאת אומרת שני הצדדים צריכים להסכים לו". בית המשפט מצא כי הסבריו לגבי תהליך האישור היו מפורטים, משכנעים ומהימנים.
לעומת זאת, בית המשפט מצא קשיים בעדות המודד שביצע את המדידות עבור האגודה. בפסק הדין צוין כי הוא אישר שהתכנית הסופית היא התכנית שאושרה ונמצאת בשלב הרישום, אך בהמשך שינה את עמדתו והמליץ על התכנית האחרת בלי להסביר באופן משכנע את השינוי. גם בעדויות של שני קרובי משפחת הנתבע שכיהנו בתפקידי ועד נמצאו קשיים. בסיכום הדיון בנושא קבע בית המשפט: "לא נמצאו, אפוא, כל פגם או אי תקינות בהליך אישור התצ"ר, והוא התוכנית החוקית והתקפה".
טענת הנתבע לזיקת הנאה מכוח שנים נדחתה אף היא. בית המשפט דן בסעיף 94 לחוק המקרקעין, שלפיו זיקת הנאה מכוח שנים מחייבת שימוש במשך שלושים שנים רצופות, וכן בהוראות הנוגעות למקרקעי ציבור. עם זאת, נקבע שאין צורך להכריע בשאלה העקרונית של תחולת זיקה מכוח שנים בין ברי רשות במקרקעי ציבור, משום שבמקרה הזה לא הוכח "שימוש נוגד". לפי הראיות, השימוש בשביל במשך השנים נעשה בהסכמה בין הצדדים. בית המשפט קבע כי כאשר השימוש נעשה בהסכמה, הוא אינו מקים את התנאי הדרוש לרכישת זיקת הנאה מכוח שנים.
בית המשפט הוסיף כי גם אם ניתנה לנתבע רשות להשתמש בשביל, מדובר ברשות הדירה הניתנת לביטול. נקבע שלא הוכח שהרשות ניתנה בתמורה או שמי מהצדדים הסתמך עליה באופן המקנה לה מעמד שאינו ניתן לביטול. בסיכום נקבע כי הנתבע "לא הוכיח כי הוקנתה לו זיקת הנאה בשביל הגישה המצוי בנחלת התובע או רשות שאינה ניתנת לביטול".
סוגיית המים הוכרעה באופן שונה. בית המשפט קיבל את טענת התובע שלפיה עלולה להיות זליגת מים מנחלת הנתבע בשל השיפוע בין הנחלות והסככה שנבנתה על הגבול, אך לא קיבל את הפתרונות המסוימים שביקש התובע. בפסק הדין נכתב: "טענת התובע, לפיה תתכן זליגת מים מנחלת הנתבע לנחלתו בשל השיפוע בין הנחלות והסככה שנבנתה על הגבול, מקובלת עלי. אולם, לא הוכח שהפתרונות למניעת זליגת המים הם כטענת התובע". מאחר שבסיכומי הנתבע הובעה הסכמה לבניית מרזב וחומה ככל שיוסכם על הגבול, הורה בית המשפט לצדדים לתאם ביניהם את התיקון שימנע את זליגת המים.
בסופו של דבר נקבע כי הגבול הוא זה שסומן בצבע ירוק במפת מומחה בית המשפט, המשקף את התכנית שאושרה בידי הרשויות. בנוסף לצווי הסילוק והמניעה, פסק הדין קבע כי התובע ישלם לנתבע את הוצאות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ההוצאה, ואילו הנתבע ישלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסך 35,000 שקל. פסק הדין ניתן ב-1 בספטמבר 2026.
ת"א 36751-12-22
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.