משרד הבינוי והשיכון לא פעל בנמרצות מול העירייה, וישלם על עיכוב בהיתר בנווה יעקב

קרוב ל-23 מיליון שקל כבר שולמו, ערבויות בנקאיות הועמדו ולוח הזמנים החל להיספר. אלא שהיתר הבנייה לפרויקט בן 66 יחידות הדיור בשכונת נווה יעקב ניתן רק במרץ 2013. המחלוקת על האחריות לעיכוב הגיעה לבית המשפט המחוזי בירושלים.
חברת שיכון דיירים בע"מ זכתה ביוני 2010 במתחם משנה לבניית 66 יחידות דיור בשני מגרשים, במסגרת מכרז שפרסמו משרד הבינוי והשיכון ורשות מקרקעי ישראל. בחוזה הבנייה נקבע כי הפרויקט יושלם בתוך 42 חודשים ממועד הזכייה, 24 ביוני 2010. בסמוך לאחר כריתת החוזים שילמה החברה לנתבעות כ-23 מיליון שקל והעמידה ערבויות בנקאיות.
אחד החסמים המרכזיים נבע מהוראה בתוכנית שלפיה היתר הבנייה הראשון במתחם יינתן רק לאחר השלמת חיבור כביש 20 לדרך בגין, או לאחר ביצוע הפרדה מפלסית בצומת הגבעה הצרפתית. השופט אריה רומנוב קבע כי שני הצדדים הניחו שעיריית ירושלים תוכל לדחות את קיום התנאי לשלב האכלוס, וכך לאפשר את הבנייה במקביל לעבודות התחבורה.
החברה הגישה בקשה להיתר בנייה ב-26 באפריל 2011. היתר חפירה ודיפון ניתן לה ב-30 בינואר 2012, ובמרץ 2013 החליטה העירייה לדחות את התנאי לשלב האכלוס. היתרי הבנייה לחמישה בניינים ניתנו ב-24 במרץ 2013, עוד לפני חיבור כביש 20 לדרך בגין ולפני ביצוע ההפרדה המפלסית.
שיכון דיירים טענה כי נגרם לה עיכוב של 16 חודשים וביקשה פיצוי בגין נזקים מימוניים וכלכליים בסך 5,051,551 שקל בתוספת מע"מ. נוסף על כך היא דרשה בסיכומיה 1,573,384 שקל בתוספת מע"מ, בטענה שביצעה עבודות שהיו באחריות הנתבעות. בכתב התביעה המקורי הועמד הסכום הכולל על 12,186,800 שקל.
בית המשפט קבע כי העיכוב במתן ההיתרים נבע מהאופן שבו עיריית ירושלים ראתה את הדברים. עם זאת, העירייה לא צורפה להליך ואיש מטעמה לא זומן לעדות. השופט ציין כי לא הובאה ראיה לכך שהעירייה פעלה שלא כדין, ואף קבע כי התמונה העובדתית שנותרה לפניו הייתה חלקית. מנגד, הוא קיבל את טענת החברה כי היא עצמה לא גרמה לעיכוב בקבלת ההיתרים.
נקודת המפנה בפסק הדין נגעה להתנהלות משרד הבינוי והשיכון. רומנוב קבע כי מכוח חובת תום הלב בחוזים הייתה מוטלת על המשרד חובה לפנות לעירייה, לברר את פשר העיכוב ולבדוק אם ניתן לזרז את מתן ההיתר. לדבריו, לא הובאה ראיה לפנייה כזו, ואיש מחברת הניהול החיצונית שליוותה את הפרויקט מטעם המשרד לא זומן לעדות.
בהסתמך על התמונה הראייתית החלקית קבע השופט כי המסקנה המסתברת יותר היא שפעולה ישירה של המשרד, או פעולה נמרצת יותר של חברת הניהול, היו משפרות את התוצאה מבחינת החברה. על דרך האומדנה הוא ייחס למשרד עיכוב של שישה חודשים, וקבע כי אילו פעל באופן ישיר או נמרץ יותר, היתר הבנייה היה ניתן ב-24 בספטמבר 2012 ולא ב-24 במרץ 2013.
בית המשפט לא ייחס עיכוב נוסף לקו הביוב שעבר במגרשים. הוא קבע כי אילו ההיתר ניתן מוקדם יותר, סביר שהמשרד היה דואג להקמת מעקף זמני. גם הטענה שלפיה הליכי ההסדרה והרישום מנעו את קבלת ההיתר לא הוכחה, ומועדי מסירת המגרשים נקבעו כתוצאה מהחסמים האחרים ולא כגורם מעכב עצמאי.
את הנזק המימוני הישיר חישב בית המשפט ביחס לתקופה שבין 24 בספטמבר 2012 ל-24 במרץ 2013. הנזק הועמד על 643,813 שקל, ולאחר הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד פסק הדין הגיע ל-961,226 שקל בתוספת מע"מ. התביעות לפיצוי בשל עליית תשומות הבנייה ובשל דחיית רווחים נדחו.
בראש התביעה הנוסף טענה החברה כי נשאה בעלויות של פריצת דרכים, עבודות חציבה ותמיכה ופינוי קו הביוב. בית המשפט קיבל באופן חלקי רק את הטענה בנוגע לדרך הגישה. לאחר שקבע כי החברה ביצעה עבודה עודפת שהיה על משרד הבינוי והשיכון לבצע, אך לא הציגה רישום מסודר של ההוצאה בפועל, נפסקו לה 100 אלף שקל כולל מע"מ. הדרישות בגין עבודות התמיכה ופינוי קו הביוב נדחו.
משרד הבינוי והשיכון חויב לשלם את שני הסכומים בתוך 45 ימים. עוד חויב לשלם שליש מאגרת בית המשפט, מחצית מהסכומים ששולמו למומחים בתוספת מע"מ, וכן 6,227.50 שקל בגין מחצית מהוצאות הפרוטוקול, והכול בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כמפורט בפסק הדין. שכר טרחת עורך הדין הועמד על 17.5% מהסכומים שנפסקו בשני הרכיבים, כולל מע"מ. יתר רכיבי התביעה נדחו.
פסק הדין ניתן ב-29 ביולי 2026 בידי השופט אריה רומנוב.

עורכי דין שעשויים להתאים

צריכים עו"ד?

ע עו״ד אלירן חזן נדל״ן ומקרקעין · דין מנהלי ועתירות חדרה לפרופיל ל לירז יהודאי דיני משפחה ראשון לציון לפרופיל