בית המשפט המחוזי מרכז-לוד הרשיע נאשם ברצח ידידתו בנסיבות מחמירות לפי סעיף 301א(א)(1) לחוק העונשין, לאחר שקבע כי הרצח נעשה לאחר תכנון מוקדם. הנאשם הודה כי דקר את המנוחה וגרם למותה, אך טען שהמעשה היה ספונטני וכי במהלך האירוע חווה מעין "מסך שחור" על רקע התגרות מצדה ומצב נפשי מורכב. השופטת מרב גרינברג דחתה את גרסתו ואת טענות ההגנה, וסגן הנשיאה עמי קובו והשופט מיכאל קרשן הצטרפו לחוות דעתה.
עורכי הדין שלנו
לפי העובדות שנקבעו בהכרעת הדין, הנאשם והמנוחה היו מכרים וידידים במשך כמה שנים. ביום 24 באוגוסט 2022, לאחר ששהו יחד במכון ויצמן ויצאו ברכב, עצר הנאשם בחניון הדרומי של תחנת רכבת רחובות. בנקודת זמן שבין 22:33 ל-00:49 הוא דקר את המנוחה פעמים רבות בצוואר, בגב, בגפיים ובבית החזה. לאחר מכן נסע לשטח פתוח, הוציא את גופתה מהרכב, שפך עליה בנזין ועזב את המקום מבלי להציתה.
המחלוקת במשפט לא הייתה על עצם גרימת המוות. הנאשם הודה במעשה הרצח, אך ההגנה ביקשה לקבוע כי לא התקיימה הנסיבה המחמירה של תכנון או הליך ממשי של שקילה. בשלב מאוחר יותר עתרה ההגנה בעיקר להרשעה בהמתה בנסיבות של אחריות מופחתת, בטענה שהמעשה נעשה בתגובה ספונטנית להתגרות מצד המנוחה ובשילוב מצבו הנפשי של הנאשם. לחלופין ביקשה הרשעה ברצח בסיסי או שימוש ב"פתח המילוט" שבחוק.
בית המשפט קבע כי הראיות מלמדות על מעשי הכנה מובהקים. יומיים לפני הרצח רכש הנאשם סכין מתקפלת בעלת להב באורך כ-10 ס"מ, ובאותו יום מילא שני בקבוקי פלסטיק, בנפח ליטר וחצי כל אחד, בבנזין. מצלמות אבטחה תיעדו את שתי הפעולות. הסכין נמצאה ברכב במצב פתוח ובמקום נגיש סמוך למושב הנהג. השופטת קבעה כי מיקום הסכין, יחד עם רכישתה הסמוכה לרצח והצטיידות בבנזין, מלמדים שהנאשם הכין את אמצעי הביצוע מראש.
הנאשם מסר בחקירותיו גרסאות שונות ביחס לסכין ולבנזין. תחילה טען שהסכין נמצאת ברשותו זמן רב וכי היא משמשת לטיולים, ורק לאחר שהוצג לו סרטון הרכישה הודה שקנה אותה יומיים קודם לרצח. ביחס לבנזין טען לאחר שהוצג לו התיעוד: "אני תמיד ממלא כל פעם לפני טיולים... תמיד כשאנחנו נוסעים בטיולים יש הרבה מקומות שאין תדלוק ואנחנו נוסעים בדרכי עפר". בית המשפט דחה את ההסבר וקבע כי אין אינדיקציה לטיול קרוב וכי הטענה אינה מתקבלת על הדעת.
גם אופן ביצוע הרצח שימש נדבך מרכזי בהכרעה. חוות הדעת הפתולוגית הצביעה על לפחות 11 פצעי דקירה, ובהם דקירות באזור הצוואר ובפלג הגוף העליון. על גופת המנוחה נמצאו גם פצעים שהתיישבו עם פצעי הגנה. בית המשפט קבע כי הממצאים מלמדים שהמנוחה נאבקה וניסתה להגן על עצמה, בעוד הנאשם המשיך לדקור אותה. השופטת ראתה בריבוי הדקירות, במיקומן ובבחירת מקום חשוך וריק מאדם אינדיקציות נוספות להחלטה שקולה להמית.
לאחר הרצח, כך נקבע, הנאשם לא ניסה להזעיק עזרה. הוא נסע לשטח פתוח במרחק של כמה קילומטרים, הניח שם את המנוחה ושפך על גופתה את מלוא תכולת שני בקבוקי הבנזין. על קופסת גפרורים שנמצאה ברכב אותר חומר שהתאים בסבירות גבוהה לדמה של המנוחה. בית המשפט קבע כי ממצאים אלה תומכים בתזה שהבנזין הוכן כחלק מתוכנית הרצח וכי הנאשם היה קרוב להצתת הגופה, אף שבסופו של דבר לא עשה זאת מסיבה שלא נודעה.
בהמשך הנסיעה לביתו השליך הנאשם את החפצים האישיים של המנוחה, ובהם המחשב והטלפון שלה, וכן את הטלפון שלו. בית המשפט קבע שמדובר בפעולות של העלמת ראיות. השופטת ציינה כי גם התנהלות זו, בצירוף ההימנעות מהושטת עזרה והנסיעה למקום המבודד, משתלבת ברצף פעולות מתוכנן ולא בגרסה של אובדן עשתונות רגעי.
גרסת הנאשם שלפיה אינו זוכר את הדקירות עצמן נדחתה. הוא תיאר בעדותו מצוקה חריפה וטען כי ברגעים שלפני הרצח הגיע למצב של ניתוק, אך בית המשפט מצא כי זיכרונו היה מפורט ביחס לשעות שקדמו למעשה ולפעולות שביצע לאחריו, בעוד דווקא מעשה הדקירה נותר לדבריו מחוץ לזיכרונו. השופטת קבעה כי טענת ה"מסך השחור" נועדה להסיר ממנו אחריות, וכי עדותו הייתה רצופה שקרים, סתירות וחללים ראייתיים.
גם טענת ההתגרות נדחתה. הנאשם טען שהמנוחה נהגה כלפיו בחוסר סבלנות, פגעה בו ואף סטרה לו לפני הדקירות. בית המשפט לא נתן אמון בגרסה זו, בין היתר על רקע התכתבויות של המנוחה עם אחותה באותו ערב, שמהן עלה כי היא גילתה דאגה למצבו וביטלה תוכניות כדי להישאר עמו. השופטת קבעה כי גם אם הייתה מקבלת את הטענה לאמירות פוגעות או לסטירות, שלא הוכחו, אין בכך כדי לעמוד במבחנים שנקבעו בחוק להמתה בעקבות התגרות ולהפחית את אשמו.
חלק מרכזי נוסף בהגנה עסק במצבו הנפשי של הנאשם. חוות דעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי קבעה כי בעת המעשה הוא לא היה במצב פסיכוטי, היה אחראי למעשיו וכשיר לעמוד לדין. מומחה ההגנה העלה אפשרות שהנאשם סובל מהפרעת אישיות גבולית וכי תגובה לדחייה עלולה הייתה להוביל לפעולה אימפולסיבית ולא מתוכננת. בית המשפט דחה את מסקנות מומחה ההגנה, בין היתר משום שחוות דעתו נשענה במידה רבה על גרסת הנאשם, לא התמודדה במידה מספקת עם הראיות האובייקטיביות לתכנון ונערכה יותר משנתיים לאחר הרצח.
השופטת קבעה כי לא נפגמה יכולת התכנון של הנאשם וכי מארג הראיות מצביע באופן מובהק על רצח מתוכנן. בהכרעת הדין נכתב: "מדובר במקרה מובהק של רצח מתוכנן הכולל הצטיידות בכלי הרצח מראש, הרחוק מרחק רב מרצח ספונטני על רקע של אובדן עשתונות רגעי". עוד נקבע כי הנאשם הוא האחראי הבלעדי למעשה וכי המניע שנמצא היה תחושת דחייה ותסכול מכך שהמנוחה לא נענתה לחיזוריו.
ההגנה ביקשה גם להפעיל את סעיף 301א(ב), המאפשר במקרים מתאימים שלא להרשיע ברצח בנסיבות מחמירות אף אם התקיימה נסיבה מחמירה. בית המשפט דחה גם טענה זו וקבע כי רצח מתוכנן שהוצא לפועל באופן מחושב, יחד עם ההכנות להצתת הגופה, מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד.
בסוף הכרעת הדין הציעה השופטת גרינברג להרשיע את הנאשם ברצח בנסיבות מחמירות לפי סעיף 301א(א)(1) לחוק העונשין. סגן הנשיאה קובו והשופט קרשן הודיעו כי הם מסכימים, והנאשם הורשע בהתאם.
תפ"ח 52759-09-22
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.