בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת דחה תביעה כספית בסך 6,295,513 שקל שהגישה אם.טי.אי הנדסה ובניה בע"מ נגד ע.ע. אבו ראס, חברה לעבודות בניין ופיתוח, מכוח המחאת זכות שקיבלה מקבלן בפרויקט להקמת בית ספר בשכונת האירוס בראשון לציון. השופטת אילונה לינדנשטראוס קבעה כי אף שהמחאת הזכות הוכרה בפסק דין חלקי כתקפה וחוקית, היא הקנתה לתובעת רק את הזכויות שהיו לקבלן כלפי ע.ע. אבו ראס. לאחר חישוב התקבולים והקיזוזים נקבע שלקבלן לא נותרה יתרת זכות. התביעה נדחתה, התובעת חויבה לשלם לע.ע. אבו ראס 100 אלף שקל הוצאות ושכר טרחה, והעיקול שהוטל על כספי החברה בוטל.
עורכי הדין שלנו
הפרויקט החל במכרז שפרסמה החברה הכלכלית לראשון לציון בע"מ. ע.ע. אבו ראס זכתה במכרז וחתמה ביולי 2016 על ההסכם הראשי לביצוע העבודות. עוד קודם לכן התקשרה בהסכם "גב אל גב" עם חברה קבלנית אחרת, שהתחייבה לבצע את העבודות ולקיים את התחייבויות הזוכה מול החברה הכלכלית. התמורה לקבלן הייתה אמורה להיות התקבולים שתקבל ע.ע. אבו ראס, בניכוי רווח קבלני של 7%.
בנובמבר 2019 המחה הקבלן לאם.טי.אי את זכויותיו בפרויקט. בנק הפועלים צורף להליך משום שהוא החזיק בהמחאת זכות מוקדמת יותר ובשעבוד על הכספים המגיעים לקבלן. התובעת לא חלקה על כך שזכויות הבנק קודמות לזכויותיה. בתחילת ההליך טענה ע.ע. אבו ראס שהמחאת הזכות בטלה, אך בפסק דין חלקי מנובמבר 2022 נקבע שהיא תקפה. הדיון שנותר התמקד אפוא בשאלה אחרת: האם לע.ע. אבו ראס נותר חוב כלפי הקבלן שאותו ניתן היה להמחות לתובעת.
המחאת הזכות שעליה הסתמכה אם.טי.אי נחתמה ב-13 בנובמבר 2019 וכללה את הזכויות המגיעות לקבלן מן הנתבעת בגין הפרויקט. לעומתה, המחאת הזכות של הבנק נחתמה כבר באוקטובר 2017 ונרשמה ברשם החברות בדצמבר אותה שנה, ולצדה אגרת חוב ושעבוד על מלוא הכספים והזכויות של הקבלן מול ע.ע. אבו ראס. מאחר שאם.טי.אי הסכימה לעדיפות הבנק, פסק הדין לא נדרש לתחרות בין ההמחאות לאחר שנקבע ממילא שאין יתרה לחלוקה. בית המשפט גם הדגיש שההכרעה המוקדמת בתוקף ההמחאה לא הוכיחה שאם.טי.אי ביצעה את עבודות הקבלן או שנוצרה לה זכות ישירה נגד ע.ע. אבו ראס.
במקביל התנהלה תביעה נפרדת בין החברה הכלכלית לבין ע.ע. אבו ראס. בפברואר 2025 קיבל הסכם פשרה בין הצדדים תוקף של פסק דין, ולפיו החברה הכלכלית תשלם לע.ע. אבו ראס 3,888,491 שקל. בעקבות זאת חודש ההליך הנוכחי והוטל עיקול על כספים שהגיעו לע.ע. אבו ראס. הצדדים הסכימו בהמשך לצמצמו ל-500 אלף שקל.
אם.טי.אי טענה כי מכוח המחאת הזכות עליה לקבל את הכספים שהיו מגיעים לקבלן. בסיכומיה הדגישה: "לא אמורה להוכיח כעת שהיא ביצעה עבודות בפרויקט או מימנה את הפרויקט", וכי השאלה היא כמה כסף קיבלה ע.ע. אבו ראס, כמה רשאית הייתה לנכות ומדוע היתרה לא הועברה לתובעת. לצד זאת טענה בשלב מאוחר יותר כי נכנסה לנעלי הקבלן וביצעה במקומו עבודות, ואף העלתה טענה מכוח דיני עשיית עושר.
ע.ע. אבו ראס טענה כי הקבלן הפר את הסכם הגב אל גב, נקלע לקשיים כספיים, לא שילם לספקים ולקבלני משנה ולא עמד בלוחות הזמנים. החברה הציגה התראות חוזרות על קצב עבודה איטי, היעדר פעילות מספקת באתר וליקויים. באחד ממכתביה תיארה "הפרה חמורה להסכם גב אל גב". לטענתה, כדי למנוע את קריסת הפרויקט היא נאלצה לשלם ישירות לספקים ולקבלנים, לממן עבודות ולהשלים את הפרויקט במקום הקבלן, ולכן הייתה זכאית לקזז את הוצאותיה.
בית המשפט קיבל את עמדתה. נקבע כי הקבלן הפר באופן יסודי את התחייבויותיו לאורך הפרויקט וכי כבר בראשית הדרך התברר שאין בידו איתנות פיננסית מספקת. החברה הכלכלית זימנה את ע.ע. אבו ראס לשימוע בשל עיכובים, היעדר פעילות ואי עמידה בהנחיות. ע.ע. אבו ראס נאלצה להזרים כספים ולשלם לספקים כדי להשלים את העבודה. בית המשפט דחה את טענת התובעת שהסכמות מאוחרות בין החברה לקבלן ביטלו את הסכם הגב אל גב. נקבע שהן נועדו לאפשר את המשך הפרויקט, אך שמרו על אחריות הקבלן ועל זכויות הקיזוז.
גם טענת אם.טי.אי שנכנסה בנעלי הקבלן נדחתה. בית המשפט קבע כי הטענה לא הופיעה בכתב התביעה המקורי, כי לא הוכח הסכם ישיר בינה לבין ע.ע. אבו ראס וכי לכל היותר התקיים קשר מסחרי בינה לבין הקבלן. טענותיה לגבי עבודות שביצעה לא יצרו עילת תביעה ישירה נגד הנתבעת. כרטסות הנהלת החשבונות שהגישה לא נתמכו בחשבוניות ובקבלות ולא הוכיחו שהרישומים משויכים דווקא לפרויקט.
בית המשפט הוסיף כי בתשובה שהגישה אם.טי.אי כבר במרץ 2020 היא הבהירה שעילת התביעה מבוססת על המחאת הזכות, וכי עבור עבודה שסיפקה ישירות בפרויקט קיבלה תמורה. לכן הניסיון המאוחר לבסס זכאות גם על ביצוע עבודות או על עשיית עושר הוגדר הרחבת חזית. גם הכרטסות עסקו בכלל הפעולות בין התובעת לקבלן ולחברה נוספת, החלו לפני המועד שבו נטען שהתובעת נכנסה לפרויקט והסתיימו לאחר מסירתו. הן לא הוגשו באמצעות עורכיהן ולא צורפו חומרי הגלם שעליהם התבססו.
בחישוב הכספי נקבע כי ע.ע. אבו ראס קיבלה מן החברה הכלכלית 16,406,520 שקל לפני מע"מ. לאחר ניכוי הרווח הקבלני ותשלום נוסף הנוגע לקבלני משנה, הסכום שהיה אמור להגיע לקבלן לפני קיזוזים עמד על 15,163,300 שקל. החברה הוכיחה ששילמה לקבלן 11,469,938 שקל, ולכן היתרה לפני קיזוזים הייתה 3,693,362 שקל.
אלא שהקיזוזים עלו על היתרה. ע.ע. אבו ראס הוכיחה הוצאות ישירות לספקים ולקבלני משנה בסך 4,622,597 שקל. לפי הסכם הגב אל גב התווספה תקורה של 15%, והקיזוז ברכיב זה הגיע ל-5,315,987 שקל. נוסף לכך הוכח חילוט חלקי של ערבות ביצוע בסך 1,443,166 שקל, וכן זכות לפיצוי מוסכם של 600 אלף שקל בשל הפרת ההסכם. הקיזוזים שהוכרו הסתכמו ב-7,359,153 שקל, ולכן גם חלק מהם הספיק כדי למחוק את יתרת הזכות.
משלא נותר חוב כלפי הקבלן, המחאת הזכות לא הקנתה לאם.טי.אי סכום כלשהו. בית המשפט קבע שלא נדרשת הכרעה בזכויות הבנק, משום שהתביעה נגדו הוגשה רק מחשש לזכויות סותרות. לא נפסקו הוצאות לטובת הבנק, אך אם.טי.אי חויבה בהוצאות משמעותיות לטובת ע.ע. אבו ראס.
מספר התיק: ת"א 41615-11-19.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.