בית משפט השלום בתל אביב חייב בעלי דירה ומחזיקים בה לשלם לבעל הדירה שמתחתיהם 78,546 שקל בשל נזקי רטיבות, אובדן דמי שכירות ותשלומי חובה. השופט עדי הדר קבע כי חדירת מים מהדירה העליונה גרמה לנזק, וכי בעל הדירה התחתונה היה רשאי להסכים לביטול חוזה השכירות לאחר שנוצרה סכנה בטיחותית. עם זאת, בית המשפט הפחית מחצית מן הנזק הכספי שנתבע, משום שהתובע לא הוכיח שהדירה לא הייתה ראויה למגורים במשך כל התקופה ולא הראה שניסה להשכירה מחדש בתנאים שיקטינו את הפסדו. אילון חברה לביטוח בע"מ, שביטחה את הדירה העליונה, חויבה לשלם לבעלת הדירה מחצית מהסכום שבו חויבה כלפי התובע.
עורכי הדין שלנו
התובע, בעל דירה בקומה התשיעית בבית משותף בתל אביב, הגיש את התביעה נגד בעלת הדירה שבקומה העשירית ונגד המתגוררים בה. תחילה דרש 106,694 שקל, ובהמשך תיקן את תביעתו והעמיד אותה על 167,092 שקל. לטענתו, מים חדרו מן הדירה שמעליו החל משנת 2020, בין היתר לתקרה, לארון החשמל, לארון התקשורת ולשקעי החשמל. הוא טען כי השוכרים בדירתו סבלו מהפסקות חשמל ומרשתת, מטחב, מעובש ומקילופי קירות, וכי פניות חוזרות לתיקון מקור הנזילה לא נענו כראוי.
לפי גרסת התובע, בדצמבר 2023 התרחש קצר חשמלי והחשמל בדירה הושבת לאחר שמים חדרו לארון החשמל. בעקבות חשש לשריפה הוזמן מאתר נזילות, ובהמשך נפתח הליך לפני המפקחת על רישום בתים משותפים. המפקחת הורתה לבעלי הדירה העליונה לתקן את הליקויים בדירתם ולאחר מכן להשיב את הדירה התחתונה לקדמותה. מומחה שמונה באותו הליך מצא בדירה העליונה ליקויים באיטום ובצנרת, ובדירת התובע מצא נזקי צבע וסימני חדירת מים בלוח החשמל ובנקודת חיווט התקשורת.
בית המשפט קבע כי עצם האחריות לחדירת הרטיבות כבר הוכרעה בהליך הקודם. בשל השתק פלוגתא, לא היה מקום לבחון מחדש אם ליקויים בדירה העליונה גרמו לחדירת מים לדירה התחתונה. השאלה המרכזית שנותרה הייתה גובה הפיצוי, ובעיקר אם התובע מילא את חובתו להקטין את נזקיו בתקופה שבה הדירה עמדה ריקה.
השוכר לשעבר העיד כי הוא ורעייתו ביקשו לעזוב לאחר שחשמלאי הבהיר להם שקיימת סכנת שריפה. בתצהירו טען כי ניסו למצוא שוכר חלופי, אך מועמדים שראו את סימני הרטיבות, הטחב והעובש נרתעו. בחקירתו אמר כי ראה אש מארון החשמל וכי בעקבות זאת התקבלה ההחלטה לעזוב. בית המשפט קיבל את הטענה שהרטיבות הייתה הסיבה העיקרית והמיידית לסיום השכירות, אף שבהקלטה שהציגו הנתבעים הזכירה רעיית השוכר גם רצון לעבור לדירה גדולה יותר.
הנתבעים טענו מנגד כי התובע לא עשה דבר כדי לצמצם את הפסדיו. בסיכומיהם תיארו את הנזק הפיזי בדירה ככזה ש"היה מוגבל לעבודות תיקון מקומיות ובעלות מתונה בלבד", והסתמכו על חוות דעת שמאי שלפיה הדירה הייתה ראויה למגורים והתיקונים בה יכלו להימשך כיומיים. הם הדגישו כי מומחה המפקחת מצא שהדירה התחתונה הייתה יבשה כבר בינואר 2024, זמן קצר לפני עזיבת השוכרים.
בית המשפט הבחין בין ההצדקה לשחרור השוכרים לבין ההחלטה להותיר את הדירה ריקה במשך כשנה. נקבע כי החל מהאירוע בדצמבר 2023 נשקפה לשוכרים ולילדיהם סכנה בטיחותית, וכי בשל התמשכות הרטיבות ואוזלת היד בטיפול בה, התובע נאלץ כדין להסכים לביטול ההסכם. אולם התובע לא הגיש חוות דעת הנדסית שקבעה כי הדירה לא הייתה ראויה למגורים במשך כל 13 החודשים שבגינם דרש אובדן שכירות, ואף לא העיד בעצמו כדי להסביר את החלטתו שלא לנסות להשכירה מחדש.
השופט הדר קבע כי חששו של התובע מפני הישנות הנזילה היה סביר, אך היה עליו לנסות לפעול באופן מידתי. בפסק הדין צוין כי ניתן היה להציע את הדירה לשוכרים חדשים תוך גילוי מלא של מצב הדברים, במחיר מופחת ובאפשרות להשתחרר מן החוזה אם הרטיבות תחזור. בדרך זו יכול היה התובע לקבל לפחות חלק מדמי השכירות ולתבוע את הפער. משלא הראה ניסיון כזה, הוחלט להפחית מחצית מן הנזק המוכח, למעט רכיב עוגמת הנפש שנדחה לחלוטין.
התביעה כללה 120,900 שקל בגין אובדן שכר דירה ל-13 חודשים, וכן ארנונה, מים, דמי ניהול, גז וחשמל. לאחר הפחתה של 50% העמיד בית המשפט את הפיצוי הכולל בגין רכיבים אלה על 78,546 שקל. הדרישה ל-10,000 שקל בשל עוגמת נפש נדחתה, בין היתר משום שהתובע לא הגיש תצהיר, לא נחקר ולא התגורר בדירה בתקופה הרלוונטית. הנתבעים חויבו גם במחצית האגרות ושכר העדות ששילם התובע ובשכר טרחת עורך דין של 11,800 שקל.
במחלוקת הביטוחית טענה בעלת הדירה העליונה כי אילון הייתה צריכה לשפות אותה, וכי טיפול יעיל של המבטחת היה מונע את מרבית הנזק. אילון טענה שהנזקים הם נזקים תוצאתיים שאינם מכוסים, שחלקם נבע מכשלי איטום המוחרגים מן הפוליסה, ושבעלת הדירה ומי מטעמה השתהו ופעלו באמצעות בעלי מקצוע פרטיים. בית המשפט קבע שהוכח כי הנזק נגרם גם מכשל בצנרת, וכי אילון לא הציגה חוות דעת נגדית מול הביקורת על אופן טיפולה.
במסגרת חובת הקטנת הנזק דן בית המשפט גם בשתי הוצאות קבועות. הנתבעים טענו שהתובע היה צריך לנצל פטור מארנונה לדירה ריקה, אך הטענה נדחתה משום שמדובר בפטור חד פעמי ואין לצפות מבעל נכס לבזבז אותו בשל נזק שגרם אחר. גם הטענה שהיה עליו לקבל פטור מדמי הניהול נדחתה, לאחר שהנתבעים, שהם בעלי זכויות באותו בניין, לא הוכיחו שקיים פטור כזה. מנגד, החלטות ראש ההוצאה לפועל שחייבו את הנתבעים להשלים תיקונים ולשלם עבור ארונות החשמל, התקשורת והצבע נותרו מחייבות. בית המשפט הבהיר שאין לו סמכות לשנותן בדיעבד, וכי התשלומים שבוצעו מכוחן לא מיצו את זכות התובע לתבוע את נזקיו הכספיים בבית המשפט.
לצד קבלת טענת בעלת הדירה בדבר התרשלות המבטחת, יוחסה לה רשלנות תורמת וחלק מן הנזק יוחס לכשלי איטום. בהתאם לכך חויבה אילון לשלם לה 39,273 שקל, מחצית מן החיוב העיקרי, וכן רבע מן האגרות ששילמה ושכר טרחת עורך דין של 9,440 שקל. מספר התיק: ת"א 52514-04-24.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.