ויכוח על חניה בחניון ציבורי בזכרון יעקב הסתיים בשריטות שנגרמו לרכבם של בני זוג שפונו מקריית שמונה, ובחיוב חברת האבטחה שהעסיקה את הסייר המעורב. בית המשפט קבע על יסוד סרטונים, עדות הנהגת וחוות דעת שמאי שהסייר פגע במכוון ברכב, וחייב את בן בטחון (1989) בע״מ לשלם 18,387 שקל בגין הנזק, לצד 2,000 שקל הוצאות ואגרת המשפט. לעומת זאת, לא הוכחה אחריות שילוחית של המועצה המקומית זכרון יעקב, שבתחומה פעל הסייר. החברה טענה שלא הוכח שהעובד פגע ברכב וכי חוות הדעת נערכה באיחור, אך בית המשפט דחה את הטענות וזקף לחובתה את אי־הבאת הסייר לעדות.
התובעים, בני זוג שעברו להתגורר בזכרון יעקב לאחר שפונו מביתם במהלך מלחמת חרבות ברזל, נקלעו לעימות ב־21 במאי 2025 בחניון פארק המושבה. הנהגת החנתה את הרכב באופן שחלק ממנו בלט מעבר לקו החניה הלבן. סייר ביטחון, שעבד עבור חברה שסיפקה שירותי אבטחה למועצה והיה חמוש במסגרת תפקידו, פנה אליה בדרישה לשפר את החניה. הנהגת הזיזה את הרכב, אך לטענתה הסייר המשיך לדבר אליה באופן מזלזל. בין הדברים שייחסה לו הייתה האמירה ״משתתף בצערך שזאת החניה הכי טובה שיכולת לבצע״.
לאחר שהנהגת נכנסה לפעילות בפארק וחזרה כעבור כחצי שעה, גילתה נזק לאורך שתי הדלתות בצד הימני של הרכב. הרכב עלה לכביש כחודשיים קודם לכן. בני הזוג הצליחו לאתר תיעוד ממצלמת רכב אחר שחנה בסמוך, ובו נראה הסייר מתקרב לצדו הימני של רכבם. באותו יום הוגשה תלונה במשטרה בחשד לגרימת חבלה במזיד ברכב. בני הזוג פנו גם לקצין הביטחון של המועצה, ובהמשך הצטיידו בחוות דעת שמאי שנערכה ביוני 2025.
חוות הדעת ייחסה לנזק עלות פחחות וצביעה של 9,400 שקל וירידת ערך בשיעור ארבעה אחוזים, בשווי של 6,195.32 שקל. בצירוף רכיבים נוספים שפורטו בחוות הדעת הוערך הנזק ב־17,287.32 שקל כולל מע״מ, ועלות השמאי עמדה על 1,100 שקל. בני הזוג דרשו בסך הכול 18,387 שקל. לאחר שמכתב התראה שנשלח למועצה לא הביא לתשלום, הוגשה תביעה. המועצה השיבה שהסייר אינו עובד שלה אלא של חברת בן בטחון, והודיעה כי לא יוצב עוד לעבוד בתחומה, אך עמדה על סירובה לשאת בנזק.
המועצה הכחישה בתחילת ההליך את האירוע ואת הנזק והבהירה כי שירותי האבטחה ניתנו באמצעות קבלן. היא הגישה הודעה לצד שלישי נגד חברת האבטחה, על יסוד חוזה שלפיו הקבלן אחראי לנזקים שייגרמו לציבור ממעשי עובדיו. חברת בן בטחון מצדה חלקה על ייחוס השריטות לסייר וטענה שהשהות עד לעריכת חוות דעת השמאי ניתקה את הקשר בין האירוע הנטען לבין הנזק. בתיק הוצגו שלושה סרטונים ונשמעו עדויות בעלי הדין. השאלה לא הייתה רק מי גרם בפועל לשריטות, אלא מי מן הגופים צריך לשאת באחריות לפעולתו של סייר המשרת את הציבור מטעם רשות מקומית.
השופט מילאד תלחמי קיבל את גרסת הנהגת. הסרטונים תמכו בכך שהסייר פנה אליה בגלל אופן החניה, ובהמשך נראה מתקרב לצדו של הרכב במקום שבו התגלו השריטות. בית המשפט קבע כי מצפייה בתיעוד ״עלה בידי התובעים להוכיח כי הסייר הוא זה שגרם את הנזק״. השופט התרשם שהנהגת העידה באופן אמין, וציין שהפרטים שמסרה התאימו למראה החניה ולתיעוד האירוע. הוא לא קיבל את הטענה כי מדובר בנזק שלא הוכח או בקשר סיבתי מרוחק שנוצר רק בדיעבד.
משקל מיוחד ניתן לכך שהסייר עצמו לא הובא לעדות בידי הגופים שנתבעו, אף שהיה האדם היחיד שיכול היה למסור גרסה ישירה אחרת למעשיו. השופט כתב כי ״לא טרחו הנתבעות להזמין אותו סייר לעדות״, והסביר שלאי־הבאת עד רלוונטי, ללא הסבר סביר, יש משמעות ראייתית לחובת מי שנמנע מהבאתו. גם חוות הדעת השמאית לא נסתרה בחוות דעת נגדית, והמומחה לא התבקש להיחקר. בית המשפט קבע כי עלויות התיקון וירידת הערך סבירות בהתחשב בכך שמדובר ברכב חדש, ודחה את טענת חברת האבטחה שהבדיקה השמאית נערכה במרחק זמן הפוגע בתוקפה.
עם זאת, מסקנת האחריות לא הופנתה אוטומטית למועצה המקומית רק מפני שהסייר פעל בתחומה ולבש חולצה שעליה הכיתוב ״בטחון זכרון יעקב״. בית המשפט הבחין בין מי שהזמין שירותי אבטחה לבין מי שהעסיק את הסייר, הפעיל עליו מרות ויכול היה להדריכו ולפקח על עבודתו. בתיק הוכח כי חברת בן בטחון הייתה המעסיקה הישירה. כדברי בית המשפט, ״לא עלה בידי התובעים להוכיח אחריות שילוחית של הנתבעת בעניינו של הסייר״, ואילו חברת האבטחה אחראית למעשי העובד, גם כאשר הנזק נגרם במכוון ולא כתוצאה מטעות מקצועית רגילה.
בפסק הדין הודגש כי הצבת עובד בתפקיד הכרוך במגע עם אזרחים ורכושם מחייבת את המעסיק לנקוט אמצעים סבירים בבחירה, בהתאמה, בהדרכה ובפיקוח. השופט הוסיף כי אי־הבאת הסייר לעדות, ואי־חשיפת תחקיר האירוע אם נערך כזה, מעוררים תהיות באשר להתנהלות החברה. אלה לא שימשו תחליף להוכחת הנזק; ההוכחה נסמכה על התיעוד, העדויות וחוות הדעת. אך הם הסבירו מדוע לא הצליחה החברה לסתור את גרסת התובעים או להרחיק את אחריותה מתוצאות פעולת עובד שלה.
בסופו של דבר חויבה בן בטחון לשלם לבני הזוג 18,387 שקל וכן 2,000 שקל הוצאות ואגרת המשפט ששולמה. התשלום נדרש בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין; אם לא ישולם במועד, יתווספו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד לפירעון מלא. בית המשפט נתן משקל לחומרת האירוע ולצורך של בני הזוג להסתייע בייעוץ משפטי. הכרעתו לא הטילה את החיוב על המועצה, אף שהסייר היה חלק ממערך הביטחון שפעל עבורה. בכך הופרדה השאלה מי נראה כנציג השירות הציבורי בחניון מן השאלה מי נשא, מבחינה משפטית וראייתית, באחריות למעשיו.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.