בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את ערעורה של עיריית חדרה, שביקשה להטיל על אחד מסוחרי השוק העירוני את האחריות לתשלום של כמעט שני מיליון שקל למשפחת סוחרים אחרת. בכך נכשלה העירייה גם בניסיונה השני לגבות ממנו את הסכום, לאחר שתביעתה נדחתה בבית משפט השלום.
הפרשה החלה לאחר הפיגוע בשוק העירוני בחדרה באוקטובר 2005, שבו נרצחו שמונה בני אדם ורבים נפצעו. הפיצוץ אירע סמוך לחנות פלאפל שפעלה בשוק, ואחד מבעליה נפצע קשה. בעקבות ההרס החליטה העירייה להרוס את השוק ולבנות שוק חדש במקומו.
העירייה הקימה ועדה שנדרשה לקבוע אילו מהסוחרים יקבלו חנויות בשוק החדש. לבעלי חנות הפלאפל הוקצו חנויות 65 ו־66, אך הם טענו כי החנויות אינן דומות בגודלן, בתכונותיהן ובמיקומן לחנויות שהחזיקו בשוק הישן.
גם בני משפחה אחרת, שניהלו בשוק עסק שהיה שייך לאביהם, דרשו לקבל חנויות. לטענתם, חנויות 65 ו־66 התאימו לעסק המשפחתי שפעל במקום לפני הפיגוע. בקשתם נדחתה, אך הם תפסו לזמן קצר את חנות 66 והחלו לבצע בה עבודות שיפוץ, עד שפונו. מכאן התפתחה שורה ארוכה של הליכים משפטיים. בתחילה נקבע כי בני המשפחה האחרת זכאים לחנות בשוק החדש, אך לא נקבע איזו חנות תימסר להם. בהליך נוסף נדחתה דרישתם לקבל דווקא את חנות 66. במקביל תבעו בעלי חנות הפלאפל לקבל את חנויות 65 ו־66 ופיצוי על ההפסדים שנגרמו להם. בית המשפט המחוזי קבע כי העירייה צריכה להעמיד לרשותם את שתי החנויות כדיירים מוגנים, אך דחה באותו שלב את תביעתם הכספית.
בית המשפט העליון שינה את התוצאה בכל הנוגע לפיצוי. הוא קבע כי העירייה לא הייתה יכולה להסתפק בהקצאת החנויות, אלא נדרשה לוודא שבעלי הזכויות יכולים לקבל בהן חזקה ולהשתמש בהן בפועל. מאחר שהדבר לא התאפשר, נקבע כי העירייה לא סיפקה להם את הסידור החלופי שהייתה חייבת להעניק בעקבות הריסת השוק. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך חישוב הפיצוי. למרות קשיים בהוכחת מלוא ההפסדים, בית המשפט העריך אותם בסכום חודשי של 13,670 שקל וחייב את העירייה לשלם 1,882,525 שקל. לכך נוספו הוצאות משפט בסך 75 אלף שקל. הערעורים שהגישו שני הצדדים לבית המשפט העליון נדחו. לאחר ששילמה את הסכומים, ניסתה עיריית חדרה להעביר את האחריות למשפחה היריבה. היא הגישה תביעה בסך כולל של 1,957,525 שקל וטענה כי בני המשפחה הם שמנעו מבעלי חנות הפלאפל לקבל את החנויות, בין היתר באמצעות איומים. נגד אחד האחים עוכב ההליך בשל צו כינוס נכסים, ולכן התביעה נמשכה נגד אחיו. העירייה טענה כי פסקי הדין שניתנו בהליכים הקודמים כבר הכריעו שבני המשפחה מנעו את השימוש בחנויות. לשיטתה, לא היה צורך להוכיח זאת מחדש משום שמדובר בקביעה שיפוטית מחייבת.
בית משפט השלום בחדרה דחה את התביעה. הוא קבע כי ההליכים הקודמים עסקו בחובת העירייה כלפי בעלי חנות הפלאפל, ולא באחריות האישית של הנתבע כלפי העירייה. עוד נקבע כי לא הוכח באמצעות ראיות עצמאיות שהנתבע הוא שאיים על הסוחרים או מנע מהם להשתמש בחנויות. העירייה ערערה, אך בית המשפט המחוזי קיבל את מסקנת בית משפט השלום. בפסק הדין הודגש כי בית המשפט העליון לא ערך בירור עובדתי מלא בשאלת אחריותם של בני המשפחה. חלק מהמידע הובא לפניו במסגרת עדכונים בכתב, בלי שהעדים נחקרו ובלי שניתנה לנתבע הזדמנות מלאה להתמודד עם הטענות. בית המשפט המחוזי ציין גם כי בהליכים הקודמים הוזכרו כמה אנשים מאותה משפחה, ובהם אנשים שונים שנשאו שם זהה. לכן לא ניתן היה לקבוע כי ההתייחסות לאיומים או למניעת השימוש בחנויות כוונה דווקא לנתבע בתביעה הנוכחית. “לא ניתן לייחס לבית המשפט העליון כוונה לקבוע ממצאים פוזיטיביים בשאלה אם המשיבים הם שנקטו איומים”, קבע בית המשפט המחוזי. לדבריו, הקביעות שניתנו בעבר נועדו לבחון אם העירייה מילאה את חובתה כלפי הסוחרים, ולא להכריע מי מבני המשפחה היריבה אחראי לנזק. גם אחד מבעלי חנות הפלאפל, שהעיד בתביעה הנוכחית, לא ייחס לנתבע באופן ברור את האיומים. בית המשפט קבע כי העירייה לא הצליחה להוכיח שהנתבע הוא שמנע את השימוש בחנויות.
השופטים הוסיפו כי גם אילו פסקי הדין הקודמים היו כוללים קביעה מחייבת נגד הנתבע, לא היה בכך לבדו כדי לזכות את העירייה בתביעה. העירייה טענה כי הנתבע גרם לה להפר את התחייבותה כלפי הסוחרים, אך לא הוכיחה את כל התנאים הנדרשים לכך, ובהם ידיעתו על ההתחייבות והקשר בין מעשיו לבין הפרתה. “נקודת המוצא של המערערת, לפיה די בקיומו של השתק פלוגתא כדי לזכות בתביעתה, שגויה מן היסוד”, נכתב בפסק הדין. הערעור נדחה, ועיריית חדרה חויבה לשלם לנתבע הוצאות משפט נוספות בסך 20 אלף שקל. התוצאה היא שהעירייה נותרה עם מלוא התשלום שבו חויבה, לאחר שלא הצליחה להוכיח כי הנתבע הוא שצריך לשאת בו במקומה.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.