בית המשפט המחוזי בתל אביב הטיל חיוב הוצאות יוצא דופן בהיקפו: 525 אלף שקל, נוסף על החזר אגרת בית המשפט ששילמו התובעים.
עורכי הדין שלנו
השופטת טל לוי-מיכאלי חייבה את השכנה לשלם 200 אלף שקל לבני הזוג שרכשו את החניה, 50 אלף שקל לחברת ש.נ. דרור אחזקות, 75 אלף שקל לקבוצת דיירים שיוצגה יחד, ו-200 אלף שקל לשני בעלי דירות נוספים שיוצגו בנפרד. החיוב נלווה לקבלת תביעה שנועדה לתקן טעות רישומית פשוטה, ולדחיית הודעת צד שלישי שהגישה השכנה. לפי פסק הדין, ההתנגדות הפכה מחלוקת שניתן היה לפתור בקלות להליך שנמשך כארבע שנים וחצי. במרכז הסכסוך עמדה חניה בבניין ברחוב ביאליק 22 ברמת השרון, שבו ביצעה ש.נ. דרור אחזקות פרויקט תמ"א 38. בני הזוג, שתוארו בפסק הדין כבני הגיל השלישי, רכשו מהחברה בשנת 2014 דירה חדשה שאליה הוצמדה החניה העליונה באחד ממכפילי החניה. הם קיבלו את החזקה בדירה ובחניה בדצמבר 2014, השתמשו בה במשך שנים ועל גבי המתקן אף הוצב שילוט המזהה אותה כחנייתם. ואולם, במסגרת תיקון רישום הבית המשותף בשנת 2020, הוחלפו בטעות ההצמדות: החניה העליונה נרשמה על שם השכנה, ואילו החניה התחתונה נרשמה על שם בני הזוג.
לאחר שהשכנה גילתה את הרישום בשנת 2021, היא דרשה מבני הזוג לחדול מהשימוש בחניה העליונה ולהעבירה לשוכרי דירתה. בהמשך פנתה למשטרה בטענה להשגת גבול. לפי פסק הדין, שוטר התקשר אל אחד מבני הזוג והתריע בפניהם שלא להשתמש בחניה, ובעקבות הפנייה הם חדלו לחנות בה במשך תקופה משמעותית. רק בינואר 2023, בעיצומו של ההליך, הסכימה השכנה לאפשר להם לשוב ולהשתמש בחניה. ניסיונותיהם להביא לתיקון מוסכם של הרישום מול החברה לא צלחו, ובדצמבר 2021 הם הגישו תביעה להצהרה על בעלותם בחניה ולתיקון פנקס הבתים המשותפים.
השופטת לוי-מיכאלי קבעה כי בני הזוג רכשו כדין את החניה העליונה וכי מכלול הראיות תומך בזכויותיהם. הסכם המכר כלל התייחסות מפורשת לחניה העליונה, מפת הקצאת החניות הצביעה על אותה חלוקה, השילוט בבניין תאם אותה, ובני הזוג נהגו בחניה מנהג בעלים במשך יותר משש שנים ללא התנגדות. גם השכנה הודתה למעשה כי עד גילוי הרישום סברה שהחניה העליונה שייכת לבני הזוג. בית המשפט סיווג את הרישום השגוי כ"טעות סופר" לפי סעיף 95 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, וקבע כי החריג מאפשר לתקן את המרשם כך שישקף את הזכויות האמיתיות.
לצד התנגדותה לתביעה הגישה השכנה הודעת צד שלישי נגד החברה ונגד דיירים רבים בבניין, ובה ביקשה לקבל חניה "על הקרקע" או לערוך מחדש את הקצאת החניות. בית המשפט דחה את ההודעה במלואה בשל שלושה טעמים מרכזיים. ראשית, נקבע כי הסכם פשרה שקיבל תוקף בבית המשפט העליון בשנת 2015 כלל ויתור על המחלוקות והטענות הנוגעות לפרויקט התמ"א, ולכן השכנה הייתה מנועה מלפתוח אותן מחדש. שנית, הטענות החוזיות התיישנו, מאחר שעילתן התגבשה לכל המאוחר בשנת 2008. שלישית, נקבע שגם לגופן הן חסרות בסיס ואינן נתמכות בלשון הסכם התמ"א או באופן שבו הוקצו החניות בפועל.
הוצאות המשפט הגבוהות נומקו באופן ניהול ההליך ולא רק בתוצאה הסופית. השופטת קבעה כי התביעה העיקרית הייתה מוצדקת, וכי אלמלא התנגדות השכנה ניתן היה לתקן את הטעות בהסכמה וללא התדיינות ממושכת. עוד צוין כי השכנה קיבלה הזדמנויות רבות לחזור בה, אך עמדה על ניהול ההליך ועל הודעת הצד השלישי עד תום, ובכך חייבה את בני הזוג, החברה ודיירים נוספים לשאת בעלויות משמעותיות. עם זאת, ההוצאות שנפסקו לחברה הועמדו על סכום מופחת של 50 אלף שקל, משום שגם היא תרמה להתארכות ההליך כאשר שינתה את עמדתה והסכימה לתיקון רק ערב שלב ההוכחות.
פסק הדין ממחיש כי גם הליך שאינו עוסק בתביעה כספית יכול להסתיים בחיוב הוצאות כבד במיוחד, כאשר בית המשפט סבור שניתן היה למנוע את ההתדיינות וכי בעל דין האריך אותה שלא לצורך. התוצאה המעשית היא שהחברה נדרשה לפעול לתיקון התקנון ולרישום החניה העליונה על שם בני הזוג, בעוד שהשכנה חויבה בשכר טרחה ובהוצאות לטובת ארבע קבוצות נפרדות של בעלי דין, בסכום מצטבר של 525 אלף שקל, נוסף על אגרת התביעה. החיוב מבטא את העיקרון שלפיו צד שזכה בהליך זכאי לשיפוי בגין הוצאות סבירות והכרחיות, תוך התחשבות במורכבות, בהיקף העבודה ובהתנהלות הצדדים.
מספר התיק: ת"א 27673-12-21.ביום 29 ביולי 2026
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.