בית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה את ערעורה של חברת הדר ייצוב קרקע פרויקטים בע"מ על הרשעתה בשימוש אסור במקרקעין ועל הקנס שהוטל עליה. השופט רון סולקין קבע כי פעילות החברה בתחום ביסוס הצומח יכולה להיחשב פעילות חקלאית, אך השימוש שעשתה בפועל במתחם חקלאי סמוך למושב נווה ירק היה בעיקר לצורכי משרד, אחסנה וחניה, ולכן אינו שימוש חקלאי מותר.
הערעור הוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא, שבו הורשעה החברה לאחר שמיעת ראיות בעבירה לפי חוק התכנון והבנייה. בית משפט השלום, מפי השופט גיל גבאי, קבע מתחם קנס שבין 600 אלף שקל ל-1.7 מיליון שקל, והשית על החברה קנס בסך 700 אלף שקל.
ההליך הפלילי החל לאחר שהחברה ביקשה להישפט בעקבות קנס מנהלי שהוטל עליה. לפי כתב האישום, החברה החזיקה בשטח של כ-1,000 מ"ר מצפון למושב נווה ירק. במתחם היו מבנה בשטח של כ-300 מ"ר, שקיבל היתר לשימוש חקלאי, וכן חצר ושטח פתוח. הקרקע הוגדרה קרקע חקלאית מוכרזת ובתוכניות החלות עליה יועדה לחקלאות, מבנים חקלאיים ושימושים מוגבלים נוספים.
נקבע כי לפחות מאוקטובר 2019 השתמשה החברה במבנה ובשטח הפתוח לצורכי משרד, אחסנת מכונות, ציוד וחומרים, וכן חניית כלי רכב. החברה עוסקת, בין היתר, בביסוס צומח במדרונות, במצוקים, בערוצי נחלים, בגגות ובשטחים עירוניים, באמצעות זריעה בהתזה ושיטות נוספות לשיקום ולייצוב קרקע. החברה טענה כי הציוד, הזרעים, חומרי ההנבטה והמכונות שנשמרו במתחם משמשים אותה בפעילות חקלאית. עוד נטען כי במקום בוצעו פעולות כגון הכנת תערובות זרעים, מבחני נביטה, שקילה ודיש, ולכן השימוש תאם את ייעוד הקרקע ואת ההיתר שניתן למבנה. החברה הוסיפה כי יש לפרש את הוראות החוק הפלילי בדרך המקלה עמה. המחוזי קיבל את הקביעה שלפיה עיסוקה הכללי של החברה יכול להיחשב חקלאי, אף שמטרתו המרכזית היא גם אסתטית ונופית. עם זאת, השופט סולקין הדגיש כי לא כל פעולה שמבצעת חברה חקלאית היא בהכרח פעולה חקלאית, ולא כל מבנה שבו נשמר ציוד בעל זיקה לחקלאות הופך למבנה שנעשה בו שימוש חקלאי מותר. לפי פסק הדין, הראיות והתמונות הצביעו על כך שעיקר השימוש במתחם היה אחסנת מכונות, מצעי הנבטה, כלי עבודה, זרעים וחומרים לביסוס צומח. פעולת הזריעה עצמה בוצעה באתרים אחרים ברחבי הארץ, ובשטח הסמוך למבנה לא היו גידולים חקלאיים. גם חוות הדעת שהגישה החברה תיארה בעיקר ציוד וחומרים שאוחסנו במבנה ובחצר, ולא פעילות ייצור חקלאי שהתקיימה במקום.
השופט קבע כי סעיף 7(ב) לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבנייה מתיר בקרקע חקלאית רק שימוש הדרוש במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של האדמה או לגידול בעלי חיים. הפסיקה, ובה הלכות פ.א.ב., סטולרו ובן יוסף, מחייבת זיקה ישירה והדוקה בין הפעילות במקרקעין לבין הייצור החקלאי, וכן בחינה של היקף הפעילות והשפעתה על הסביבה החקלאית. במקרה זה נקבע כי גם אם התקיימה במבנה פעילות מצומצמת של מיון או הכנת זרעים, היא לא הייתה קשורה לקרקע הסמוכה, הייתה קטנה ביחס לשטח הכולל וניתן היה לבצע אותה במבנה באזור תעשייה. בית המשפט ציין כי מבנה בשטח חקלאי עשוי לשמש כעזר לפעילות המתקיימת באדמה החקלאית, אך לא כאשר אין כל פעילות חקלאית בקרקע המקיפה אותו.
המחוזי דחה גם את הטענה כי בהליך פלילי יש להעדיף את פרשנות החברה למונח "ייצור חקלאי". לפי פסק הדין, הכלל המחייב לבחור בפירוש המקל עם נאשם חל רק כאשר קיימים כמה פירושים סבירים המגשימים במידה דומה את תכלית החוק. הפרשנות שהציעה החברה, שלפיה אין צורך בזיקה בין הייצור החקלאי למקרקעין, נמצאה מנוגדת לתכלית של שמירת הקרקע החקלאית ומניעת חדירת שימושים עסקיים שאינם חקלאיים במובהק. גם טענות החברה למחדלי חקירה ולאכיפה בררנית נדחו. בית המשפט קבע כי החברה לא הציגה תיעוד המוכיח שבמקום התקיימה פעילות חקלאית שלא תועדה בידי המפקחים. הרשימה שהציגה לגבי קבלנים אחרים לא כללה פרטים על מיקום פעילותם, היתרי הבנייה או התוכניות החלות על המקרקעין שבהם פעלו, ולכן לא הונחה תשתית ראשונית להוכחת אפליה באכיפה.
נדחתה גם הטענה לטעות במצב הדברים. בית המשפט קבע כי טענת החברה נגעה למעשה להבנת הדין ולא לטעות עובדתית. עוד צוין כי מנהל החברה ידע על עמדת רשויות האכיפה לכל המאוחר מאז חקירתו באזהרה באוקטובר 2020, ובוודאי לאחר קבלת הקנס המנהלי ביולי 2021. למרות זאת, השימוש במקרקעין הופסק רק לאחר הכרעת הדין. במסגרת הערעור ביקשה החברה להקל בקנס בשל ההוצאות שנגרמו לה עם העברת פעילותה לאזור התעשייה בטירה. היא הגישה חוות דעת שלפיה נגרמו לה הוצאות חד-פעמיות וקבועות בהיקף ניכר, ובהן התאמת המושכר החדש, גיוס עובדים, דמי שכירות והוצאות נסיעה. בית המשפט לא מצא בהוצאות אלה הצדקה להפחתת העונש. נקבע כי ההוצאות נבעו מהפסקת שימוש אסור שנמשך במשך שנים. השופט הוסיף כי ההפרש בדמי השכירות נובע מכך שהחברה אינה נהנית עוד מהפעלת העסק בקרקע חקלאית, יתרון שממנו נהנתה שלא כדין.
בפסק הדין ניתן משקל גם להלכת גרין של בית המשפט העליון, שלפיה כאשר אדם או תאגיד מבקשים להישפט במקום לשלם קנס מנהלי ומורשעים לאחר ניהול ההליך, ראוי ככלל שהעונש לא יהיה נמוך מקנס המקור, בהיעדר נסיבות חריגות. נקבע כי החברה לא הציגה נסיבות המצדיקות סטייה מהכלל. השופט סולקין ציין כי ייתכן שלא היה מקום להעמיד את הרף העליון של מתחם הענישה בבית משפט השלום על סכום הגבוה מזה שביקשה התביעה. עם זאת, הקנס שהוטל בפועל, 700 אלף שקל, היה בדיוק הסכום שביקשה המדינה ונמצא הולם את חומרת השימוש, היקפו ומשך הזמן שבו נמשך.
המשמעות המעשית של פסק הדין היא כי עצם העובדה שציוד, חומרי גלם או שירותים משמשים לפעילות חקלאית אינה מספיקה כדי להתיר את אחסונם או את ניהול העסק בקרקע חקלאית. נדרשת זיקה ישירה והכרחית בין השימוש במבנה לבין פעילות חקלאית המתבצעת בקרקע עצמה, ובפרט כאשר מדובר בשטח נרחב הכולל משרד, חניה ואחסנה מסחרית. הערעור על ההרשעה ועל גזר הדין נדחה על כל חלקיו, והקנס בסך 700 אלף שקל נותר על כנו. **פסק הדין ניתן ביום 22 ביולי 2026.** **מספר התיק: עתפ"ב 4354-09-25.**
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.