בית משפט השלום בנתניה הותיר על כנה את הרשעתו של נאשם שהודה בשני אירועים של עבירות מין במרחב הציבורי, וגזר עליו שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. סגנית הנשיא, השופטת זהר דיבון סגל, דחתה את בקשת ההגנה להימנע מהרשעה ואת הבקשה לחרוג ממתחם הענישה משיקולי שיקום. היא קבעה כי חומרת המעשים, הישנותם בתוך חודשים ספורים והיעדר נזק תעסוקתי קונקרטי מן ההרשעה אינם מאפשרים לסיים את ההליך ללא הרשעה. לצד עבודות השירות הוטלו מאסרים מותנים, קנס של 1,000 שקל ופיצוי של 1,800 שקל לכל אחת משתי המתלוננות.
צריכים עו"ד?
הנאשם הודה בכל עובדות כתב האישום המתוקן, ובית המשפט קבע כי ביצע עבירה של מעשה מגונה בפומבי לפי סעיף 349(א) לחוק העונשין ועבירה של מעשה מגונה באדם לפי סעיף 348(ג). כתב האישום כלל שני אישומים נפרדים, שנגעו לאירועים שהתרחשו בינואר ובמאי 2023. בין הצדדים לא הייתה הסכמה לגבי העונש, והנאשם הופנה הן לשירות המבחן והן להערכת מסוכנות מינית. לבקשת ההגנה התבקש שירות המבחן להתייחס גם לאפשרות של ביטול ההרשעה.
באישום הראשון נקבע כי ב-24 בינואר 2023 נסע הנאשם ברכבו כשהוא חושף את איבר מינו ונוגע בו. הוא נסע באיטיות סמוך למתלוננת, פנה אליה ושאל כיצד מגיעים לרחוב מסוים. לאחר שהשיבה לו והבחינה במעשיו, המשיכה ללכת. הנאשם המשיך בנסיעה אחריה, פנה אליה פעם נוספת ואמר לה "תודה רבה" בעוד ידו באיבר מינו. המתלוננת צילמה את הרכב, והנאשם נסע מהמקום במהירות.
האישום השני תיאר אירוע מ-15 במאי 2023, סמוך לשעה 10:30. מתלוננת שהייתה אז קטינה, ילידת ספטמבר 2005, יצאה מבית הספר עם חברתה. הנאשם נסע ברכבו באיטיות ליד השתיים, ביצע פניית פרסה ועצר בסמוך להן. כאשר הגיעו אל הרכב שאל אותן כיצד מגיעים לאותו רחוב. במהלך השיחה פתח את מכנסיו וחשף את איבר מינו. המתלוננת צעקה, והנאשם נסע מהמקום.
המאשימה ביקשה לראות בשני האירועים התנהלות חמורה שפגעה באוטונומיה, בכבוד ובתחושת המוגנות של המתלוננות. היא הדגישה כי מדובר בשני אירועים נפרדים שבוצעו לאור יום, בפרק זמן קצר, תוך פנייה לנשים זרות ושימוש בשאלה תמימה לכאורה כדי ליצור עמן קשר. בטיעוניה אמרה כי מעשים מסוג זה יוצרים "מוסר עצוב" של חוסר אמון בזרים. על יסוד הפסיקה שהציגה ביקשה לקבוע מתחם של 12 עד 30 חודשי מאסר בפועל ולגזור על הנאשם 15 חודשי מאסר.
ההגנה ביקשה להימנע מהרשעה. הסנגורים טענו כי מדובר ב"שני אירועים נקודתיים וקצרים, ללא מגע ישיר", והדגישו את היעדר העבר הפלילי, את הודאת הנאשם ואת העובדה שהמתלוננות לא נדרשו להעיד. עוד נטען כי הוא עובד במשך שנים במקום עבודה בתחום התעשייה הביטחונית, כי החל הליך טיפולי וכי חלה התקדמות במצבו. ההגנה ביקשה להעדיף מסלול שיקומי, להטיל צו מבחן ושירות לתועלת הציבור, ואף הציעה היקף שירות גדול מזה שהמליץ שירות המבחן, לצד פיצוי לנפגעות.
הנאשם עצמו הביע חרטה. בדבריו לבית המשפט אמר: "אני מתבייש. קשה לי לדבר על זה. אני מאוד מתחרט ומצטער". הוא הוסיף כי הטיפול סייע לו להבין את הפגיעה שגרם ואת השלכות המעשים, וכי הוא מבקש לשמור על משפחתו ועל עבודתו. בית המשפט נתן משקל לדברים אלה, אך קבע כי חרטה והשתלבות בטיפול אינן כשלעצמן ממלאות את התנאים החריגים הנדרשים לביטול הרשעה או לסטייה מן המתחם.
הערכת המסוכנות קבעה רמת מסוכנות מינית בינונית. שירות המבחן תיאר תהליך טיפולי והמליץ על צו מבחן, שירות לתועלת הציבור ופיצוי, אך לא המליץ לבטל את ההרשעה. השופטת ציינה כי אמנם יש סימנים של התקדמות, אולם ההליך הטיפולי עדיין לא הוגדר יוצא דופן או עמוק במידה המצדיקה חריגה מן הכלל. בפסק הדין נאמר במפורש כי הנאשם לא עבר "הליך שיקומי מרשים או יוצא דופן" המצדיק הימנעות מהרשעה ואף לא כזה המצדיק סטייה ממתחם הענישה.
בקביעת המתחם עמדה השופטת על כך שעבירות המין פוגעות בכבוד האדם, באוטונומיה על הגוף ובתחושת הביטחון, וכי לעובדה שמדובר בשני אירועים יש משקל. מצד אחד, לא היה מגע פיזי ישיר, והאירועים עצמם היו קצרים. מצד אחר, הנאשם יצר את המפגש עם המתלוננות, חזר על התנהלות דומה לאחר כמה חודשים, ובאחד המקרים הפגיעה כוונה כלפי קטינה שיצאה מבית הספר. בית המשפט קבע מתחם משותף לשני האישומים, ממספר חודשי מאסר שניתן לרצות בעבודות שירות ועד 14 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית.
בבקשה לבטל את ההרשעה בחן בית המשפט גם את הנזק האפשרי לעיסוקו של הנאשם. ההגנה טענה כי עבודתו עלולה להיפגע, אך השופטת קבעה שלא הוצגה תשתית קונקרטית שממנה ניתן להסיק שההרשעה תביא בהכרח לפיטוריו או לפגיעה תעסוקתית חמורה. לכך הצטרפה חומרת העבירות והעובדה שאין מדובר במעשה יחיד. לפיכך נקבע שלא מתקיים האיזון החריג המאפשר לוותר על הרשעה לאחר שביצוע העבירות הוכח והנאשם הודה בהן.
בתוך המתחם נשקלו לקולה הודאת הנאשם, נטילת האחריות, היעדר עבר פלילי, החיסכון בעדות המתלוננות, נסיבותיו האישיות והשתלבותו בטיפול. מנגד נשקלו המסוכנות המינית שהוערכה כבינונית, העובדה שמדובר בשני אירועים והצורך להציב גבול עונשי ממשי. בית המשפט לא קיבל את בקשת המאשימה למאסר מאחורי סורג ובריח, אך גם לא את עמדת ההגנה לענישה טיפולית בלבד.
בית המשפט הבחין בין שאלת המסוכנות לבין שאלת ההרשעה. אף שההליך הטיפולי והחרטה נשקלו לטובת הנאשם, הערכת המסוכנות נותרה ברמה בינונית, ושירות המבחן עצמו לא המליץ למחוק את ההרשעה. השופטת קבעה כי אין די בעצם קיומו של טיפול כדי להפוך את המקרה לחריג, ובפרט כאשר מדובר בשני מעשים נפרדים שבוצעו בתוך פחות מארבעה חודשים. לכן ההליך הטיפולי השפיע על בחירת עבודות השירות, אך לא על עצם ההרשעה.
התוצאה הייתה שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. נוסף לכך נגזרו שישה חודשי מאסר על תנאי אם יעבור בתוך שלוש שנים עבירת מין מסוג פשע, ושלושה חודשי מאסר על תנאי אם יעבור עבירת מין מסוג עוון. הנאשם חויב בקנס של 1,000 שקל ובפיצוי של 1,800 שקל לכל אחת מן המתלוננות. מספר התיק: ת"פ 33534-09-23.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.