בית משפט השלום בבאר שבע הורה להימנע מהרשעת נאשם שהודה בארבע עבירות איומים כלפי קרוב משפחתו, והסתפק בהתחייבות בסך 2,000 שקל להימנע מעבירת איומים במשך שנה. השופט רפאל ימיני קבע כי אף שהטענה המקדמית של ההגנה לאכיפה בררנית נדחתה, בשלב קביעת העונש לא ניתן להתעלם מכך שהסכסוך היה הדדי, שגם המתלונן איים על הנאשם ושגם נגדו הוגש כתב אישום, אשר בוטל בהמשך. בנסיבות אלה מצא בית המשפט כי הרשעה של צד אחד בלבד תיצור תוצאה שאינה מידתית ביחס לתמונה הכוללת.
צריכים עו"ד?
כתב האישום ייחס לנאשם ארבע עבירות איומים במסגרת סכסוך משפחתי מתמשך. ב-6 באפריל 2024 הוא שלח למתלונן מסרונים שבהם איים בפגיעה בו. למחרת, לפי כתב האישום, שלח הודעות מאיימות נוספות. המתלונן מצדו השיב כי למחרת יהיה בבאר שבע ואיים גם הוא על הנאשם. בהמשך הגיע המתלונן לבית הנאשם, והנאשם יצא לעברו כשהוא מחזיק מקל ומנופף בו. אירוע נוסף של הודעות מאיימות התרחש בנובמבר 2024.
הנאשם הודה בעובדות כתב האישום. לצד ההודאה העלתה ההגנה טענה מקדמית של אכיפה בררנית, בטענה כי גם המתלונן ביצע עבירות במסגרת אותו סכסוך. הטענה נדחתה בהחלטה קודמת, ולכן ההליך נמשך לשלב הטיעונים לעונש. השאלה שניצבה בפני בית המשפט הייתה אם נסיבות הסכסוך והאופן השונה שבו הסתיימו ההליכים נגד הצדדים יכולים בכל זאת לקבל משקל בענישה.
המאשימה הדגישה את חומרת תוכן ההודעות ואת ההסלמה. היא טענה כי האיומים פגעו ב"שלוות נפשו ובטחונו של המתלונן" ובתא המשפחתי, וכי נועדו לערער את תחושת הביטחון שלו ולהניע אותו לפעול כרצון הנאשם. המדינה ביקשה לקבוע מתחם ענישה שכולל מאסר בפועל ולהטיל עונש בתחתית המתחם בשל היעדר עבר פלילי. היא התנגדה לבקשה לסיים את ההליך ללא הרשעה וטענה שלא הוכח נזק קונקרטי שייגרם לנאשם מן ההרשעה.
ההגנה הציגה תמונה אחרת של האירועים. בא כוח הנאשם טען כי "המדובר באירוע בין שמי אנשים בוגרים", כלשון פסק הדין, וכי מבחינתו מעשי המתלונן חמורים יותר משום שהוא לא הסתפק באיום אלא הגיע לבית הנאשם לאחר שאיים לפגוע בו. ההגנה לא חלקה עוד על עצם אשמת הנאשם, אך ביקשה שבית המשפט יתחשב בכך שהעימות לא היה חד צדדי ושגם נגד הצד השני ננקט הליך פלילי.
בית המשפט קיבל במידה רבה את התיאור של הסכסוך כהדדי לצורך הענישה. השופט ימיני כתב כי הכינוי "מתלונן" עלול בנסיבות האלה ליצור רושם חד צדדי, אף שלפי כתב האישום והחומר שהוצג מדובר בשני צדדים פעילים. הוא דחה את הסבר המאשימה שלפיו המתלונן הגיע לבית הנאשם כדי לפנות אליו בדרכי שלום, משום שלא הובאה לכך ראיה. להערכת בית המשפט, מקריאה של כתב האישום מסתבר יותר שההגעה באה לאחר האיום שהמתלונן עצמו השמיע.
השופט הדגיש כי הקביעה הזו אינה מוחקת את אחריות הנאשם לאיומים שבהם הודה. הוא אף חזר על הצורך להרתיע מפני פתרון סכסוכים בכוח או באיומים. עם זאת, כאשר בוחנים את מידת הפגיעה ואת ההקשר, לא ניתן לנתק את הודעות הנאשם מן העימות המתמשך. בית המשפט קבע כי חומרת האיומים במקרה הזה נמצאת ברף נמוך יחסית וקבע מתחם שנע ממאסר מותנה ועד עשרה חודשי מאסר.
לנאשם לא היה עבר פלילי. הוא הודה בעובדות, והזמן שחלף מאז האירועים נשקל לזכותו. ההגנה הפנתה גם למגבלה רפואית ואסתטית שנגרמה לו בתאונת דרכים במהלך שירותו הצבאי ולמצבו הכלכלי. בית המשפט נתן לנסיבות האישיות משקל מסוים, אך הנימוק המרכזי להימנעות מהרשעה היה דווקא היחס בין ההליכים של שני הצדדים.
לפי פסק הדין, נגד המתלונן הוגש כתב אישום בשל חלקו בסכסוך, אך עניינו הסתיים לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי והאישום נגדו בוטל. השופט ציין כי העובדה הזו עוררה אצל הנאשם תחושה קשה של אי צדק. אף שטענת האכיפה הבררנית לא הצדיקה ביטול של כתב האישום נגד הנאשם, השופט קבע כי היא אינה נעלמת לחלוטין כאשר מגיעים לשאלת העונש והתוצאה הסופית.
בית המשפט כתב כי מצב שבו הנאשם יישא "אות קין" של הרשעה, בעוד המתלונן שגם נגדו הוגש כתב אישום יוצא מההליך ללא הרשעה לאחר ביטול האישום, יוצר חוסר פרופורציה בין התוצאות. על בסיס זה הפעיל השופט את סמכותו לפי סעיף 72(ב) לחוק העונשין והורה להימנע מהרשעת הנאשם מטעמי צדק.
התוצאה אינה זיכוי, וגם אינה קביעה שהאיומים לא בוצעו. הנאשם הודה בעובדות כתב האישום ובית המשפט קיבל את הודאתו. ההחלטה נוגעת לשאלה אם לאחר קביעת ביצוע העבירות יש להכתים אותו בהרשעה פלילית. במקרה הזה התשובה הייתה שלילית, בשל מכלול נסיבות הסכסוך ובמיוחד תוצאת ההליך המקביל של המתלונן.
במקום הרשעה ועונש בתוך המתחם שנקבע, הוטלה על הנאשם התחייבות בסך 2,000 שקל להימנע מעבירת איומים במשך שנה. בכך הסתיים ההליך בתוצאה שמבטאת, לפי פסק הדין, גם את האחריות של הנאשם למעשיו וגם את הצורך לשמור על יחס מידתי בין שני הצדדים הפעילים בסכסוך.
ההחלטה להימנע מהרשעה נעשתה אף שהנאשם לא הראה את סוג הפגיעה הקונקרטית בתעסוקה או במקצוע שנדרש בדרך כלל במסגרת הדיון בהלכת כתב. המאשימה הסתמכה על כך בהתנגדותה. השופט בחר במסלול אחר והדגיש את סמכותו לפי סעיף 72(ב) ואת שיקולי הצדק הנובעים מן הפער שנוצר בין תוצאת ההליך של הנאשם לבין ביטול כתב האישום נגד המתלונן.
גם הטענה המקדמית שנדחתה לא התקבלה מחדש בשלב הענישה. פסק הדין שומר על ההבחנה: לא נמצא בסיס לבטל את כתב האישום מחמת אכיפה בררנית, אך אותן נסיבות עובדתיות של התנהלות הדדית ושל הליך פלילי נגד הצד השני עדיין יכולות להישקל כשבית המשפט בוחר את התוצאה העונשית. ההימנעות מהרשעה נשענה על אותו הקשר, לא על קביעה שהעמדת הנאשם לדין הייתה פסולה.
מספר התיק: ת"פ 49994-01-25.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.