בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי רוכשים ששילמו 699,400 דולר עבור יהלום במשקל 5.17 קראט הם בעליו מכוח תקנת השוק, ודחה את התביעה שכנגד של מי שטענה כי היהלום היה בבעלותה ונלקח ממנה קודם לכן במסגרת מעשה מרמה. השופטת איריס אילוטוביץ סגל קבעה כי התובעים רכשו את היהלום מחברה שפעלה בבורסת היהלומים, במהלך העסקים הרגיל, בתמורה ממשית ובתום לב. הנתבעת לא הצליחה לסתור את התשתית הזו, בין היתר לאחר שלא הגישה תצהירי עדות ולא התייצבה לדיון ההוכחות למרות ארכות שניתנו לה.
צריכים עו"ד?
היהלום שבמרכז ההליך הוא יהלום מסוג Marquise Brilliant Fancy Gray Blue במשקל 5.17 קראט, שלו תעודת GIA מספר 5202027280. התובעים, ובהם חברות הפועלות בתחום היהלומים, טענו כי רכשו אותו ב-18 בנובמבר 2021 מחברת PINK DIAM, חברה ישראלית שפעלה ממתחם בורסת היהלומים הישראלית. התמורה, 699,400 דולר, שולמה בארבעה תשלומים בין נובמבר 2021 לינואר 2022.
התובעים טענו כי "הם הבעלים המשותפים של היהלום מושא ההליך" וכי קיבלו אותו בעסקה רגילה ובתום לב. לדבריהם, בעת הרכישה לא היה כל סימן לכך שמאן דהוא טוען לזכויות קודמות בו. גם כאשר היהלום נשלח בהמשך לבדיקה מחודשת ב-GIA, לא נרשם לגביו סימון של גניבה או מגבלה שמונעת סחר.
הנתבעת הציגה סיפור שונה. היא טענה כי רכשה את היהלום באמצעות בנה בדצמבר 2019 מחברה בדובאי תמורת 760 אלף דולר. בהמשך, לדבריה, נמסר היהלום בעסקה שנרקמה בז'נבה לקונים שהציגו אסמכתה בנקאית לתשלום של 4.5 מיליון דולר עבורו ועבור ארבע אבנים נוספות, אך הכסף לא התקבל. לפי גרסתה, היא "נפלה קורבן למעשה מרמה מתוחכם ('עוקץ')" ולכן מעולם לא ויתרה על בעלותה.
היהלום התגלה מחדש מבחינת הנתבעת בפברואר 2022, כאשר בנה זיהה אותו בתערוכה בדובאי אצל התובעים. בהמשך, בינואר 2023, פנתה הנתבעת ל-GIA וביקשה לסמן את היהלום ככזה שאינו ניתן למסחר. ביוני אותה שנה היא פנתה גם לבורסת היהלומים הישראלית בבקשה שהאבן תוחזק במשמורת. הבקשה נדחתה, ולאחר מכן הוגשה התביעה לבית המשפט.
המחלוקת המשפטית התמקדה בסעיף 34 לחוק המכר, תקנת השוק. לפי ההסדר שנדון בפסק הדין, גם אם נכס יצא מבעליו הקודם בלי הסכמתו, רוכש יכול לקבל בו בעלות נקייה אם התקיימו תנאים מצטברים, ובהם רכישה ממי שעוסק במכירת נכסים מסוג זה, במהלך העסקים הרגיל, בתמורה ובתום לב. בית המשפט בחן את התנאים אחד לאחד ביחס לעסקה משנת 2021.
השופטת קבעה כי חברת פינק הייתה חברה ישראלית רשומה שפעלה בתחום היהלומים והאבנים היקרות מתוך מתחם הבורסה. לכן תנאי המוכר והמהלך העסקי הרגיל התקיימו. גם התמורה הוכחה באמצעות מסמכים המעידים על ארבעה תשלומים בסכום הכולל שנקבע. הפער בין 699,400 דולר ששילמו התובעים לבין 760 אלף דולר שלטענת הנתבעת שולמו בעבר לא נתפס כפער שמלמד כשלעצמו על עסקה חשודה או על חוסר תום לב.
שאלת תום הלב הייתה מרכזית במיוחד. בית המשפט קבע כי בעת הרכישה לא היה לתובעים מידע שמצביע על טענת בעלות של הנתבעת. היהלום נשא תעודת GIA תקפה, והנתבעת עצמה פנתה ל-GIA רק בינואר 2023, יותר משלוש שנים לאחר אירוע העוקץ הנטען. לכן, גם כאשר היהלום עבר בדיקה מחודשת באוקטובר 2022, לא היה במערכת סימון שהיה יכול להתריע בפני התובעים על טענה קודמת.
לצד הניתוח המהותי, פסק הדין נותן משקל רב להתנהלות הדיונית של הנתבעת. היא קיבלה מספר ארכות להגשת תצהירים אך לא הגישה אותם. עורך הדין שייצג אותה פרש מהייצוג במרץ 2026, והיא לא התייצבה לדיון שנקבע באפריל ולא לישיבת ההוכחות ביוני. כתוצאה מכך, גרסתה לא נתמכה בעדות מטעמה ולא עמדה לחקירה נגדית, בעוד שהתובעים הגישו תצהירים ומסמכים והעידו.
בית המשפט התייחס גם לטענה שהעלתה הנתבעת בשלב מאוחר בדבר פסק בוררות שאושר בניו יורק ושלטענתה הכיר בזכויות בנה ביהלום. השופטת ציינה כי הטענה הזו אינה מתיישבת עם התביעה שכנגד שבה הנתבעת עצמה טענה לבעלות בלעדית, וכי העלאתה המאוחרת ללא גילוי מסודר פגעה בעמדתה הדיונית. מכל מקום, ההכרעה הישראלית נשענה על הראיות והדין שנדונו בתיק עצמו.
בסופו של דבר התקבלה התביעה העיקרית. בית המשפט הצהיר כי היהלום שייך לתובעים וכי לנתבעת אין בו זכויות. בנוסף ניתן צו שאוסר עליה לפרסם כי היהלום שייך לה או כי התובעים מחזיקים בו שלא כדין. התביעה שכנגד נדחתה, הן בשל ההכרעה לגוף שאלת הבעלות והן בשל אי ההתייצבות והיעדר הוכחות מטעמה.
התובעים ביקשו הוצאות בסכום של 468,909 שקל. לאחר בחינת היקף ההליך, ההתנהלות וההוצאות שהוצגו, חייב בית המשפט את הנתבעת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 150 אלף שקל בתוספת מע"מ. ההכרעה סיימה את המחלוקת בתיק בקביעה מפורשת שהרכישה בתום לב מכוח תקנת השוק גוברת על טענת הבעלות הקודמת שהעלתה הנתבעת.
בית המשפט הסתמך גם על החזקה הנובעת מהחזקה בפועל בנכס. התובעים החזיקו ביהלום והציגו מסמכים על דרך רכישתו והתשלום, בעוד הנתבעת לא הביאה גרסה ראייתית נגדית באמצעות תצהיר ועדות. החזקה הזו לא החליפה את הצורך להוכיח את תנאי תקנת השוק, אך השתלבה במכלול שהוביל למסקנה שהתובעים הוכיחו את זכותם במאזן ההסתברויות.
התנהלות הנתבעת הייתה חשובה גם לתביעה שכנגד. כתובעת שכנגד היה עליה להוכיח באופן פוזיטיבי את בעלותה ואת זכותה לקבל את היהלום. לאחר שלא התייצבה לדיון ההוכחות, בית המשפט הפנה לתקנה 75(1) לתקנות סדר הדין האזרחי. הוא בחר לדחות את התביעה שכנגד ולא רק למחוק אותה, משום ששאלת הבעלות עצמה כבר הוכרעה לגופה במסגרת התביעה העיקרית והיה צורך בסופיות.
פסק הדין אינו מכריע מי ביצע את מעשה העוקץ הנטען בז'נבה ואינו קובע ממצאים פליליים ביחס לאותם אנשים. לצורך התביעה הישראלית די היה לבחון את טענת הנתבעת על יציאה לא רצונית של היהלום מרשותה ואז לשאול אם העסקה המאוחרת עם התובעים עומדת בתנאי תקנת השוק. התשובה שניתנה לכך הייתה חיובית.
מספר התיק: ת"א 5500-07-23.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.