בית משפט השלום בתל אביב-יפו קיבל במלואה תביעה של משכיר נגד שני שוכרים שעזבו את הדירה לפני תום תקופת השכירות וביטלו את ההמחאות שמסרו עבור החודשים שנותרו. הרשמת הבכירה נעמה ניר חייבה את השוכרים לשלם 74,436 שקל, סכום התביעה, וכן 10,000 שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. נקבע כי הארכת חוזה השכירות הייתה מחייבת, כי השוכרים לא היו רשאים להשתחרר ממנה חד צדדית בשל קשיים כלכליים וכי המשכיר פעל בסבירות גם בבחינת מועמדת שהוצעה במקומם וגם בניסיון להקטין את נזקו.
הדירה הושכרה לשוכרים לפי הסכם שנחתם ב-15 ביוני 2022. ההסכם הוארך פעמיים, ובסופו של דבר הוארכה תקופת השכירות עד 30 ביוני 2025. לפי פסק הדין, ב-17 ביוני 2024, לאחר שכבר חתמו על ההארכה והפקידו בידי המשכיר המחאות עד תום התקופה, הודיעו השוכרים כי אינם מבקשים להמשיך בהתקשרות מטעמים כלכליים. הם עזבו את הדירה ב-22 ביולי 2024, שילמו דמי שכירות עד סוף אוגוסט וביטלו את יתר ההמחאות. שוכרת חדשה נכנסה לדירה רק ב-1 בינואר 2025 ובשכר דירה נמוך ב-500 שקל לחודש.
המשכיר תבע 74,436 שקל. הוא טען כי עצם ביטול ההמחאות מספטמבר עד דצמבר 2024 היה הפרת חוזה וכי השוכרים חייבים בדמי שכירות של 56 אלף שקל לתקופה זו, בהפרשי הצמדה בסך 5,930 שקל, בתשלומים נלווים ששילם במקום השוכרים ובהפרש של 3,000 שקל בין שכר הדירה החוזי לבין שכר הדירה ששילמה השוכרת החדשה עד סוף התקופה. לדבריו, הוא לא מנע מן השוכרים להביא מחליף מתאים, אך מועמד אחד התברר לדבריו כמתחזה, ומועמדת אחרת נדחתה לאחר שהבין כי היא מתכוונת להפעיל בדירה משפחתון.
השוכרים טענו מנגד כי עוד בתקופת השכירות השנייה התריעו על קושי לעמוד בגובה שכר הדירה וביקשו להפחיתו, אך המשכיר לא נענה. לגרסתם, הם חתמו על ההארכה האחרונה רק ב-2 ביוני 2024, "בלית ברירה ומתוך תחושת לחץ", וזמן קצר אחר כך הודיעו כי מצבם הכלכלי מחייב אותם לצאת. הם טענו שפעלו באופן אינטנסיבי למציאת שוכר חלופי, פרסמו מודעות ופנו למתווכים, וכי המשכיר דחה ללא הצדקה מועמדת שביקרה בדירה ורצתה להיכנס בנעליהם.
בית המשפט דחה את הטענה כי חוזה ההארכה אינו מחייב. נקבע שלא הוכח שום פגם בכריתתו, וכי השוכרים יכלו לבחור שלא להסכים להאריך את התקופה בתנאים שהוצעו להם, גם אם סברו ששכר הדירה גבוה. החוזה לא העניק זכות מפורשת לסיים את השכירות באופן חד צדדי בשל קשיים כלכליים. לכן, עזיבת הדירה וביטול ההמחאות היו הפרה, אלא אם היה מוכח שהשוכרים העבירו את זכויותיהם לשוכר אחר בדרך שהחוזה והדין מאפשרים. בפועל לא בוצעה העברת זכויות כזו.
פסק הדין בחן בהרחבה את סעיף 22 לחוק השכירות והשאילה, שלפיו שוכר אינו רשאי להעביר לאחר את הזכות להחזיק ולהשתמש במושכר ללא הסכמת המשכיר, אך כאשר המשכיר מסרב מטעמים בלתי סבירים עשוי השוכר, בשכירות מקרקעין, לבצע את העסקה גם בלי הסכמתו, ובית המשפט מוסמך להתיר העברה בתנאים מתאימים. עם זאת הודגש כי במקרה הזה השוכרים כלל לא השלימו עסקה להעברת הזכויות, ולכן תחולת הסעיף הייתה במידה רבה תיאורטית.
גם לגופה של המחלוקת על המועמדת החלופית, בית המשפט קיבל את עמדת המשכיר. בחקירתו הסביר מדוע לא הסכים לדבר עם המועמדת ואמר: "אין לי מה לדבר עם מישהי שבתור פעוטון מפעילה עסק. לא רוצה להיכנס". הוא העיד כי אחד השוכרים אמר לו שהיא מפעילה פעוטון או צהרון וכי אינו מעוניין להכניס לדירה מי שתפעיל בה עסק, בין היתר בשל ההשלכות הכלכליות האפשריות.
השוכר הכחיש את הדברים. לגרסתו, בשיחה עם המשכיר אמר רק: "יש פה מישהי שרוצה את הדירה ב-14, היא רוצה לדבר איתך", ולא הזכיר פעוטון. בית המשפט קבע כי זו מחלוקת עובדתית שבה נטל ההוכחה לסירוב בלתי סביר מוטל על השוכרים. המועמדת עצמה, אף ששמה נכלל ברשימת העדים, לא הובאה לעדות. לכן גרסת המשכיר שלפיה הבין מן השוכר שהדירה מיועדת להפעלת משפחתון לא נסתרה.
על בסיס הגרסה שהתקבלה קבע בית המשפט כי הסירוב היה מטעם אובייקטיבי וסביר. פסק הדין הפנה לפסיקה ולספרות שלפיה השימוש המיועד בנכס הוא שיקול לגיטימי בבחינת שוכר חלופי. משכיר אינו נדרש לקחת על עצמו סיכונים חוזיים חדשים שלא נטל בהסכם המקורי. לכן, אפילו הייתה מתבצעת העברה לאותה מועמדת, נקבע שלא היה מקום לראות בסירוב המשכיר סירוב בלתי סביר שמצדיק אישור בדיעבד.
בית המשפט דחה גם את הטענה כי המשכיר לא פעל להקטנת נזקו. לפי פסק הדין, הוא פנה לשני מתווכים, ועדותו בעניין לא נסתרה. בסופו של דבר הוא אף הסכים להשכיר את הדירה למועמדת אחרת שהגיעה באמצעות פרטים שסיפקו השוכרים, ובשכר דירה נמוך יותר. נקבע כי אין מדובר במשכיר שישב בחוסר מעש והותיר את הנכס ריק. השוכרים מצדם לא הביאו ראיה שמוכיחה כי שלושה חודשים הם תקופה בלתי סבירה למציאת מחליף בתנאים שנוצרו.
העובדה שהשוכרים עצמם הצליחו לאתר שוכרת מתאימה רק כעבור כחמישה חודשים ממועד הפינוי, ובשכר דירה מופחת, שימשה אף היא את בית המשפט בדחיית הטענה כי המשכיר היה יכול למצוא שוכר בתוך חודש וחצי או חודשיים. נקבע שהשוכרים ציפו למעשה שהמשכיר יגמיש את תנאי החוזה וייקח סיכון כלכלי כדי להקל עליהם, אך ציפייה כזו אינה מקנה הגנה מפני החיובים שהתחייבו להם.
לכן נקבע שעל השוכרים לשלם את מלוא דמי השכירות עבור ספטמבר עד דצמבר 2024 ואת התשלומים הנלווים לאותה תקופה, וכן את ההצמדה שלא הוכח שהמשכיר ויתר עליה. מינואר 2025 ועד סוף תקופת החוזה חויבו בהפרש המצטבר של 3,000 שקל בין שכר הדירה החוזי לבין השכר המופחת ששילמה השוכרת החדשה. התביעה התקבלה במלואה בסך 74,436 שקל, ובנוסף נפסקו 10,000 שקל הוצאות ושכר טרחה. מספר התיק: תאד"מ 61929-03-25.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.