בית משפט השלום בתל אביב-יפו הכריע בתביעה ובתביעה שכנגד סביב רכישת שתי דירות חדשות בפרויקט בראשית בנתניה, שנמסרו באיחור של 33 חודשים. השופט עדי הדר חייב את מגל.מ (אביב נתניה) בע"מ לשלם לרוכשת 321,823 שקל בגין איחור במסירה וירידת ערך, אך במקביל חייב את הרוכשת לשלם לחברה 316,521 שקל כיתרת תמורה. לאחר ההשוואה בין שני הסכומים, שבית המשפט עצמו ערך בפסק הדין, נקבע כי המוכרת חייבת לרוכשת 5,302 שקל בלבד. כל צד נדרש לשאת בהוצאותיו.
הרוכשת קנתה בפברואר 2019 שתי דירות שלושה חדרים בקומה השביעית, כל אחת במחיר 1.55 מיליון שקל, עם חניות ומחסנים. בהסכמי המכר נקבע שמועד המסירה יהיה 22 ביולי 2020. בפועל הדירות נמסרו רק ב-20 באפריל 2023. התביעה, שתוקנה במהלך ההליך, הועמדה על 770,892 שקל וכללה פיצוי בגין האיחור וכן טענות לירידת ערך עקב שינויים בבניין. המוכרת הגישה תביעה שכנגד על סך 862 אלף שקל בטענה שנותרה יתרת תמורה ושנגרמו לה נזקים מהתנהלות הרוכשת.
המוכרת לא חלקה למעשה על פער הזמנים, אך טענה כי רובו נבע מנסיבות שאינן בשליטתה: מגפת הקורונה, סגרים, מחסור בפועלים ובחומרים, עיכובים של רשויות וחברת החשמל, מחדלים של ספקים ונותני שירותים וכן שינויים ותוספות שהזמינה הרוכשת. היא טענה גם כי לאחר קבלת טופס האכלוס הרוכשת לא השלימה את יתרת חובה ולכן סיכלה את המסירה. עוד ציינה שכבר שילמה פיצויים בסך מצטבר של 142,800 שקל.
בית המשפט דחה את טענת הקורונה לאחר שקבע כי עצם השימוש במילים "משבר הקורונה" אינו מוכיח קשר סיבתי בין המגפה לבין מלוא האיחור. בפסק הדין הובאה פסיקה שלפיה קבלן המבקש לייחס עיכוב לקורונה יכול להציג, בין היתר, יומני עבודה המלמדים באילו ימים לא בוצעה עבודה. המוכרת לא הציגה יומנים כאלה ולא הוכיחה מה היה חלקה המדויק של המגפה בתקופת האיחור. בית המשפט ציין גם כי החברה עצמה שילמה לרוכשת פיצוי חלקי, אף שטענה בהליך שהתשלום נעשה בטעות.
גם הטענות למחסור בפועלים ובחומרים, לעיכובי רשויות וחברת החשמל ולמחדלי ספקים נדחו. פסק הדין קבע כי אין די בהעלאת טענות כלליות וכי נדרשות ראיות קונקרטיות להתרחשות העיכוב, למשכו ולקשר הישיר בינו לבין מועד המסירה. המוכרת לא צירפה אסמכתאות מחברת החשמל או מספקים ולא זימנה את הגורמים שלטענתה נשאו באחריות, אף שבכתב ההגנה הודיעה כי בכוונתה לעשות זאת. טופס מנהלי לאספקת חשמל לא נמצא מספיק להוכחת העיכובים הנטענים.
טענה נוספת הייתה שעבודות שינויים שהזמינה הרוכשת, ובהן מיזוג, גבס, חשמל וכיור כפול, הוסיפו כ-45 ימים. בית המשפט דחה גם אותה. נקבע שלא הוצג קשר סיבתי בין העבודות לבין האיחור, ולא הוכח שהצדדים הסכימו על מועד מסירה חדש. כמו כן לא הוכח שתקופת העבודה הנוספת חלה לאחר קבלת טופס האכלוס באופן שמצדיק את הארכת המועד בפועל.
לאחר שכל טענות הפטור נדחו, חושב הפיצוי לפי 33 חודשי איחור בהתאם לחוק המכר (דירות) בנוסח שחל על ההסכמים משנת 2019. מומחית שמאות שמינה בית המשפט קבעה דמי שכירות ראויים ממוצעים של 4,956 שקל לדירה אחת ו-4,885 שקל לשנייה. לפי המקדמים שבחוק הגיע הפיצוי הכולל לשתי הדירות ל-425,623 שקל. לאחר ניכוי 142,800 שקל שכבר שילמה המוכרת, נותר חיוב של 282,823 שקל בגין האיחור.
הרוכשת תבעה גם פיצוי בגין ירידת ערך וטענה שהבניין נבנה בשינויים לעומת המובטח, בין היתר בכל הנוגע ללובי ולכניסות. מומחה מטעמה העריך ירידת ערך גבוהה בהרבה, אך בית המשפט העדיף את חוות דעת המומחית שמינה. זו מצאה ירידת ערך רק בשל צמצום שטח הלובי והעמידה אותה על 39 אלף שקל לשתי הדירות. נקבע שלא נמצאה סיבה בולטת לסטות מחוות דעת מומחה בית המשפט, וחלק ניכר מהטענות האחרות לשינויים אף חרג מכתב התביעה המתוקן. בצירוף שני הרכיבים חויבה המוכרת ב-321,823 שקל.
מנגד נדונה תביעת המוכרת ליתרת תמורה. החברה טענה שהרוכשת איחרה בתשלומים ולא שילמה את מלוא הסכום, ובחקירה אף נטען כי היא "שילמה ככל העולה על רוחה". הרוכשת הכחישה וטענה ששילמה לפי הנחיות שקיבלה, וכי אילו הייתה חייבת סכום מהותי לא היו הדירות נמסרות לה. ביחס לדרישת הפרשי ההצמדה טענה כי החובה "הונדסה יש מאין".
בית המשפט מינה מומחית לחשבונאות משום שכל צד הציג פרשנות אחרת למועדי התשלום. לפי פרשנות המוכרת, המועדים נגזרו ממועד המסירה החוזי בשנת 2020; לפי הרוכשת, הם נגזרו ממועד המסירה בפועל בשנת 2023. המומחית חישבה שתי חלופות: לפי עמדת המוכרת 522,206 שקל, ולפי החלופה המתיישבת עם עמדת הרוכשת 316,521 שקל. בית המשפט העדיף את הפרשנות האחרונה.
הנימוק המרכזי היה שההסכם לא קבע באופן מפורש וברור שהרוכשת חייבת לשלם את מרבית התמורה שנים לפני המסירה בפועל, כאשר המוכרת עצמה לא עמדה במועד המסירה החוזי. מאחר שהמוכרת ניסחה את ההסכם, הופעל גם כלל הפרשנות נגד המנסח. התנהגות החברה לאחר כריתת ההסכם חיזקה את המסקנה: לא הוצגו דרישות תשלום בזמן אמת שמתיישבות עם הפרשנות שהעלתה בתביעה שכנגד, והדירות אף נמסרו לרוכשת למרות הטענה לקיומו של חוב גדול.
עם זאת, בית המשפט דחה את טענת הרוכשת כי הובטח לה ויתור על הפרשי הצמדה בתמורה להקדמת תשלומים. הטענה נשענה על דברים שיוחסו לעורכת הדין שייצגה אותה בעת הרכישה, אך אותה עורכת דין לא העידה. לכן נקבע שהרוכשת חייבת בהצמדה לפי ההסכם, והיתרה הועמדה על 316,521 שקל. לעומת זאת נדחתה הדרישה לריבית פיגורים ולפיצוי מוסכם, משום שנקבע שהרוכשת לא איחרה לפי הפרשנות שאומצה, ולחלופין שהמוכרת לא דרשה בזמן אמת תיקון של ההפרה הנטענת.
בסיום ערך בית המשפט השוואה בין 321,823 השקלים שנפסקו לרוכשת בתביעה לבין 316,521 השקלים שנפסקו למוכרת בתביעה שכנגד. התוצאה הייתה חיוב של מגל.מ לשלם לרוכשת 5,302 שקל. לא נפסקו הוצאות, בין היתר משום ששתי התביעות הוגשו בסכומים גבוהים בהרבה ורוב הסעדים נדחו. מספר התיק: ת"א 37461-04-23.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.