בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הרשיע סוחר יהלומים ב-13 עבירות של גניבה בידי מורשה, תשע עבירות של הוצאת שיק ללא כיסוי ובעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, לאחר משפט שעסק בעסקאות יהלומים בהיקף של 58,423,818 דולר. ההכרעה דחתה את טענת ההגנה שלפיה מדובר בכישלון עסקי חרוץ ולא במרמה. בית המשפט קבע כי במשך תקופה ארוכה הנאשם מכר יהלומים שקיבל בקונסיגנציה במחירי הפסד כדי לשמר תזרים מזומנים, הגדיל את החוב באופן שיטתי, ובשלב הרלוונטי כבר ידע שלא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו כלפי הסוחרים שמסרו לו את היהלומים.
כתב האישום המתוקן בשנית כלל 16 אישומים. העסקאות התנהלו בשיטת קונסיגנציה: סוחר מסר לנאשם יהלום לצורך מכירה, הצדדים קבעו מראש את המחיר שישולם לסוחר אם האבן תימכר, ואם לא תימכר היה על הנאשם להשיב אותה. לאחר מציאת קונה וסיכום העסקה, הונפק "פתק קניה" ובהמשך הוחלפו שיקים וחשבונית. המוכר לא היה מעורב בעסקה עם הקונה ולא ידע את מחיר המכירה בפועל.
לפי כתב האישום, הנאשם מכר את היהלומים אך לא שילם את התמורה המוסכמת למי שמסרו אותם. בחלק מהעסקאות מסר שיקים שנדחו ולא כובדו. באישום נוסף נטען לרישום כוזב בחשבוניות הקשורות לעסקאות עם סוחרים בהונג קונג. הנאשם לא חלק על חלק גדול מהעובדות העסקיות: הוא הודה בהיקף הסחורה שקיבל, במבנה העסקאות ובמשיכת שיקים שלא כובדו. המחלוקת המרכזית הייתה אם בזמן שקיבל ומכר את הסחורה הייתה לו כוונת מרמה.
ההגנה טענה שהנאשם הסתבך כלכלית אך האמין שיוכל לצאת מן המשבר. לדבריו, כדי למנוע קריסה של תזרים המזומנים הוא מכר יהלומים גם במחירי הפסד, בתקווה שהשוק ישתפר ושעסקה גדולה מאפריקה תייצר רווחים שיאפשרו לו לכסות את החובות. עוד נטען שהסוחרים ידעו על הקשיים. הסנגור ניסח את אחת המחלוקות כך: "הם ידעו שיש פה סכנה, שלא יהיה להם להחזיר ולכן הוא לא רימה אותם". הנאשם גם טען כי כספי המכירות נכנסו לחשבון החברה ולא הוסתרו בחשבונות סודיים, וכי החזיר סחורה וכספים לפני הקריסה.
המאשימה טענה שהנתונים הכספיים מלמדים על דבר אחר. בין היתר טענה כי "כל מכירה של יהלום בפחות מהמחיר המוסכם, היא כשלעצמה מהווה הפרת תנאי הפיקדון וחריגה מהרשאה". לשיטתה, גם אם לא הייתה תוכנית ראשונית לגנוב את היהלומים וגם אם הכסף עבר בחשבון העסק, בשלב מסוים הפך המודל העסקי למנגנון שבו נלקחת סחורה חדשה כדי לממן התחייבויות קודמות. לגבי העסקה באפריקה הפנתה התביעה לגרסת הנאשם בחקירתו במשטרה, שבה לפי פסק הדין "שלל מכל וכל עסקה כלשהי, וטען כי המציא אותה כדי לקנות לו זמן". בית המשפט מצא שהגרסה המאוחרת ביחס לעסקה השתנתה במהלך החקירה והמשפט.
הראיות החשבונאיות היו בלב ההכרעה. טבלה שנערכה על בסיס החשבוניות, וששיקפה את השנה שקדמה לקריסה, הראתה שכ-80% מהעסקאות היו הפסדיות, עד כדי הפסד ממוצע של 40% בחודש. במקביל, היקף הפעילות גדל בקצב חד. מלאי החברה עמד ב-2013 על 4.5 מיליון דולר, ב-2014 על כ-14 מיליון דולר וב-2015 הגיע לכ-46 מיליון דולר עד אוקטובר, אז הופסק ניהול הספרים.
גם היקף הסחורות שקיבל הנאשם עלה במהירות. לפי הדו"ח שנדון בהכרעת הדין, ב-2013 הוא קיבל סחורות בשווי 16,914,763 דולר; ב-2014 הסכום עלה ל-54,368,327 דולר; וב-2015 הגיע ל-113,138,086 דולר. במקביל עלו ההמחאות לפירעון מ-5.3 מיליון דולר ב-2013 לכמעט 16 מיליון ב-2014 ול-43 מיליון ב-2015. בסוף 2015 לא נותר מלאי, ובאותה שנה בלבד עמד שווי הקניות על 113 מיליון דולר מול הכנסות של 83 מיליון דולר.
בית המשפט קבע שהמספרים מלמדים על מעגל שהזין את עצמו: כדי לשלם על עסקאות קודמות נדרש הנאשם לבצע עסקאות חדשות, ולעיתים למכור בהפסד כדי לייצר מזומן. מכיוון שכל מכירה כזאת העמיקה את ההפסד, נדרש עוד מחזור ועוד סחורה, והחוב לסוחרים הלך ותפח. הנאשם עצמו סיפר שחוב של כ-5.5 מיליון דולר שנותר לאחר הסתבכות קודמת ב-2008 גדל עד כ-50 מיליון דולר בשנת 2015.
אחת מטענות ההגנה המרכזיות הייתה שהנאשם חיכה לעסקת יהלומים גדולה מאפריקה שתשנה את מצבו. בית המשפט בחן את העדויות על העסקה והגיע למסקנה שהיא "לא הייתה אלא משאלת לב ספקולטיבית, ללא צפי להיתכנות". לפי הראיות, הקשר עם המתווך באפריקה היה עקיף, חלק מהמעורבים מעולם לא פגשו אותו, והוא אף הסתייג מהשתתפות הנאשם בגלל הסתבכותו הכלכלית הקודמת. ההכרעה קבעה שהתקווה לעסקה כזאת לא סיפקה בסיס סביר להמשיך לקחת יהלומים בהיקפים גדולים כאשר היכולת לפרוע את החובות כבר הייתה חסרה.
בית המשפט לא קיבל במלואה גם את עמדת המאשימה. המדינה טענה שכל מכירת יהלום בפחות מן המחיר המוסכם היא כשלעצמה חריגה מן ההרשאה. השופטת כתבה שאינה משוכנעת בכך, משום שלמוכרים לא היה בהכרח עניין במחיר שבו הנאשם מכר את האבן לצד שלישי, כל עוד קיבלו את המחיר שסוכם עמם. הבעיה הפלילית, לפי ההכרעה, הייתה שבשלב הרלוונטי הנאשם מכר את היהלומים כאשר ידע שהמודל העסקי כבר אינו מאפשר לו לשלם למוכרים את התמורה המוסכמת.
גם טענות ההגנה מן הצדק זכו להתייחסות משמעותית. ההגנה הצביעה על חמש שנים שחלפו מפתיחת החקירה עד כתב האישום, על תיקונים מהותיים בכתב האישום ועל כך שרק במהלך המשפט בוצעה בדיקה חשבונאית שהובילה את המאשימה להסכים שרוב היהלומים אכן נמכרו. בית המשפט מצא ביקורת מסוימת בהתנהלות החקירה וציין שבדיקה יסודית יותר הייתה יכולה להביא מלכתחילה לניסוח מתון יותר של כתב האישום. עם זאת, נקבע שהפגמים אינם מצדיקים ביטול של האישומים, ושהמשקל שלהם יישקל בשלב העונש.
התוצאה לא הייתה הרשעה מלאה בכל 16 האישומים. הנאשם הורשע באישומים 1 עד 3, 5 עד 10 ו-14 עד 16. באישום 13 ההרשעה הוגבלה לעסקאות שבוצעו ישירות עם המתלונן הרלוונטי, שלושה יהלומים בשווי 140 אלף דולר, שאחד מהם בשווי 10,000 דולר הוחזר. באישום 11 הורשע הנאשם בהוצאת שיק ללא כיסוי אך זוכה מגניבה בידי מורשה. מאישומים 4 ו-12 הוא זוכה לאחר שהמאשימה חזרה בה מהם.
בסיכום המספרי הרשיע בית המשפט את הנאשם ב-13 עבירות של גניבה בידי מורשה, תשע עבירות של הוצאת שיק ללא כיסוי ובעבירה אחת של רישום כוזב במסמכי תאגיד. ההכרעה מדגישה שהממצאים אינם כוללים קביעה של "תכנית גניבה" מראש או של הסתרת נכסים, אך בכל זאת קובעת יסוד נפשי של מרמה בשלב שבו המשיך הנאשם לקבל ולמכור יהלומים במצב כלכלי שהפך את הפירעון לבלתי אפשרי. שאלת העונש נותרה לשלב הבא.
מספר התיק: ת"פ 40157-01-21.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.