בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את ערעור המדינה על החלטה שביטלה כתב אישום בעבירות בנייה ושימוש ללא היתר משום שהוגש באיחור של 15 ימים ללא האישור הנדרש. המחוזי לא קיבל את טענת המדינה כי בית המשפט לעניינים מקומיים היה צריך להפנות את תשומת לבה לאפשרות לתקן את הפגם ולקבל אישור בדיעבד. בפסק הדין נקבע כי המדינה ידעה על הטענה במשך חודשים ארוכים, אף ציינה בעצמה שניתן לבקש אישור מאוחר, אך בחרה שלא לעשות זאת. על הטענה שבית המשפט היה צריך להדריך אותה כיצד לפעול נכתב בפשטות: "אין זה מתפקידו".
ההליך החל בכתב אישום שהוגש נגד שישה נאשמים. לפי הנטען בכתב האישום, כולם עשו שימוש ללא היתר בשטחים במתחם תת קרקעי שיועדו לחניה, לאחר שסגרו אותם והפכו אותם למחסנים. לחמישה מהם יוחסה גם בנייה ללא היתר. במהלך הדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים העלו הנאשמים טענות להגנה מן הצדק, ובהן טענה הנוגעת למשך הטיפול בתיק עד הגשת כתב האישום.
הטענה נשענה על הנחיות היועץ המשפטי לממשלה שלפיהן, בנסיבות הרלוונטיות, יש להשלים את הטיפול בתיק בתוך 18 חודשים, והגשת כתב אישום לאחר פרק הזמן שנקבע דורשת אישור מתאים. בית המשפט לעניינים מקומיים קבע שאין מחלוקת על כך שכתב האישום הוגש בחריגה של 15 ימים מהמועד. הוא הפנה לסעיף 57א לחוק סדר הדין הפלילי ולהוראה שלפיה לאחר חלוף התקופות שנקבעו לא יוגש כתב אישום בלי הסכמת היועץ המשפטי לממשלה.
משלא הוצג אישור כזה, בית המשפט לעניינים מקומיים הורה ב-6 בינואר 2026 על ביטול כתב האישום. עם זאת הוא לא סגר בפני המדינה את האפשרות להמשיך בהליך בדרך אחרת: בהחלטה צוין במפורש כי היא רשאית להגיש את כתב האישום מחדש, בכפוף לדין ובהתקיים האישור הנדרש. המדינה בחרה לערער על עצם הביטול.
בערעור טענה המדינה שפגם בכתב אישום אינו מוביל אוטומטית לביטולו וניתן לתקן אותו. לדבריה, "אין לבטל את כתב האישום, כאשר המגמה היא העדפת חקר האמת על פני פורמליזם משפטי". היא הוסיפה שלא נגרם לנאשמים עיוות דין בגלל איחור של 15 ימים, ושבעבירות בנייה כל עיכוב דווקא מיטיב עם מי שממשיך ליהנות מהעבירה. המדינה תיארה את ביטול האישום תוך הקפדה על סדרי הדין כ"פרס גמור לנאשמים".
במהלך הדיון בערעור הוסיף בא כוח המדינה שניתן היה לפנות לקבלת אישור בדיעבד, אך טען שבית המשפט קמא לא הנחה את התביעה לעשות זאת ואף לא הפנה את תשומת לבה לכך שעליה להשיב לטענה. המדינה ביקשה לבטל את החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים כדי לאפשר לה לפנות כעת ליועץ המשפטי לממשלה ולתקן את הפגם. עוד נטען כי יש להבחין בין עבירות רגילות לבין "עבירות מתמשכות ומתקיימות בכל יום".
המשיבים ביקשו לדחות את הערעור. בא כוחם ציין כי "המערערת יכולה להגיש כתבי אישום מחדש", כפי שגם בית המשפט קמא עצמו ציין. מבחינתם, העובדה שהמדינה יכולה לפתוח מחדש את המסלול לאחר קבלת האישור רק מחזקת את הטענה שאין הצדקה להפוך את ההחלטה שהתקבלה ביחס לכתב האישום הפגום שהוגש בפועל.
המחוזי אימץ את נקודת המוצא של הערכאה הראשונה. בפסק הדין הודגש כי טענת האיחור לא הפתיעה את המדינה. היא הועלתה כבר ב-20 במרץ 2025 במסגרת טענות ההגנה מן הצדק. תגובת המדינה הוגשה רק ב-4 בינואר 2026, כמעט שנה לאחר מכן. באותה תגובה התייחסה המדינה לאיחור בן 15 הימים ואף ציינה שההנחיות מאפשרות לבקש אישור בדיעבד. למרות זאת היא לא פנתה לקבל את האישור.
בנסיבות האלה דחה בית המשפט המחוזי את הטענה שהיה על השופט בערכאה הראשונה להוביל את התביעה אל הפתרון. בפסק הדין נאמר כי אף שבתי משפט עשויים לעיתים להפנות את תשומת לב הצדדים לנקודה מסוימת, האחריות לבחור כיצד להשיב לטענת ההגנה היא של המערערת. "המערערת היתה מודעת לטענות המשיבים, והבחירה כיצד להשיב עליהן נתונה בידה", נכתב.
ההכרעה אינה קובעת שאין אפשרות להגיש כתב אישום חדש או שאין אפשרות לקבל אישור מאוחר. היא ממוקדת בשאלה אם היה מקום להתערב בהחלטה לבטל את כתב האישום שהוגש ללא האישור. משנקבע שהמדינה הכירה את הפגם, ידעה על הדרך האפשרית לתקנו ולא עשתה זאת בזמן שהדיון התנהל בבית המשפט לעניינים מקומיים, לא נמצא בסיס להפוך את ההחלטה.
המשמעות היא שהמדינה לא קיבלה בערעור הזדמנות להשיב לחיים את אותו כתב אישום באמצעות השלמת האישור בדיעבד. אם תבחר לפעול מחדש, עליה לעשות זאת במסלול שהדין מאפשר לאחר הביטול. אחד המשיבים נמחק מהערעור לאחר שלא אותר, והערעור ביחס ליתר המשיבים נדחה.
פסק הדין מעביר את מרכז הכובד מן האיחור עצמו להתנהלות לאחר שהפגם כבר היה ידוע. איחור של 15 ימים אולי נראה מצומצם, אך בית המשפט המחוזי הדגיש שהמדינה קיבלה כמעט שנה להתמודד עם הטענה ולא ביקשה את האישור שלדבריה ניתן היה להשיג. משום כך, האמירה המרכזית שנגזרת מההחלטה אינה שכל פגם טכני יביא בהכרח לביטול אישום, אלא שכאשר התביעה מודעת לפגם ולדרך לתקנו ובוחרת שלא לפעול, אין היא יכולה לדרוש לאחר מכן שהערכאה הדיונית תישא באחריות לכך שלא תיקנה אותו עבורה.
המחוזי גם לא קיבל את הניסיון למסגר את ההכרעה כעימות בין "חקר האמת" לבין טעות טכנית זניחה בלבד. מבחינתו, הוראות משך הטיפול בתיק והצורך באישור לאחר חלוף התקופה הן חלק מן המסגרת הדיונית שהמחוקק והנחיות היועץ קבעו להגשת כתב אישום. בית המשפט לעניינים מקומיים לא זיכה את הנאשמים מן העבירות המיוחסות להם ולא קבע שהבנייה או השימוש היו חוקיים; הוא ביטל את כתב האישום בשל הפגם בהגשתו, תוך השארת האפשרות להגשה מחודשת כדין.
ההבחנה הזאת חשובה גם לתוצאת הערעור. דחיית הערעור אינה סוף פסוק עובדתי בשאלת השימוש במחסנים או הבנייה במתחם החניה. היא משאירה את המדינה במקום שבו הייתה לאחר החלטת הערכאה הראשונה: אם ברצונה להמשיך, היא יכולה לבחון הגשה מחדש בכפוף לדין. מה שנדחה הוא הניסיון לבטל בערעור את תוצאת הבחירה הקודמת שלא להשיג את האישור בזמן שהפגם כבר עמד במרכז הדיון.
מספר התיק: עפמ"ק 34951-02-26.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.