בית משפט השלום בפתח תקווה חייב אדם לשלם 12 אלף שקל בעקבות שני פרסומים בגוגל שנעשו על רקע סכסוך עסקי: פוסט שבו נכתבו על בעל העסק, בין היתר, המילים "אלים ונוכל", ודירוג של כוכב אחד שניתן לעסק בשנת 2022 אף שהמפרסם לא היה לקוח שלו באותה עת. השופטת מיכל בר דחתה לעומת זאת טענות לשון הרע ביחס להודעות ווטסאפ פרטיות ולתקרית נטענת במקום העבודה, וקבעה שהפיצוי צריך לשקף את ההקשר המלא, את השיהוי ואת העובדה שלא הוכחה תפוצה רחבה כפי שנטען.
צריכים עו"ד?
פסק הדין ניתן לאחר שסכסוך עסקי רחב יותר בין הצדדים הצטמצם. אחד הצדדים הגיש בעבר תביעה בסך 1.435 מיליון שקל בטענות למרמה, עושק, כפייה, טעות והטעיה, אך התביעה הזאת נמחקה בהסכמה. תביעה שכנגד אחרת בגין הלוואה בסך 105 אלף שקל נמחקה גם היא. מה שנותר להכרעה היה תביעה שכנגד של בעל העסק והחברה שלו בסך 250 אלף שקל בגין ארבעה פרסומים שלטענתם פגעו במוניטין ובפרנסה.
התובעים שכנגד טענו כי "הפרסומים עולים לכדי לשון הרע" וכי הגיעו לאלפי לקוחות, גרמו למבוכה ולהפסדים בשל עזיבת לקוחות. ארבעה אירועים עמדו במוקד: קללות ותקרית נטענת במשרדי החברה, הודעות ווטסאפ פרטיות, פרסום בגוגל משנת 2019 ודירוג נמוך בגוגל משנת 2022.
הנתבע שכנגד טען שההליך הוגש בשיהוי רב ורק כמשקל נגד לתביעה המקורית שלו. ביחס לפרסום בגוגל הוא טען להגנת "אמת דיברתי" וטען שאכן קיבל מוצרים פגומים ושבעל העסק נהג כלפיו באלימות מילולית ופיזית. הוא ביקש לראות בפרסום ביקורת צרכנית שנולדה מהסכסוך ובדירוג ביטוי לגיטימי של עמדה.
בית המשפט בחן תחילה את הודעות הווטסאפ. ההודעות כללו ביטויים קשים ופוגעניים, אך נשלחו ישירות לבעל העסק ולא הוכח שהגיעו לאדם שלישי. משום שעוולת לשון הרע דורשת "פרסום" לאדם נוסף מעבר לנפגע, נקבע שהרכיב הזה אינו מקים אחריות לפי החוק. ההכרעה לא נבעה מכך שהביטויים ראויים, אלא מכך שלא הוכח היסוד המשפטי של פרסום לצד שלישי.
גם הטענה לגבי התקרית במשרדי החברה לא התקבלה. נטען שהמפרסם קילל את בעל העסק בנוכחות עובדים ואף נעל אותו בחדר, אך לא הובאו עדים מבין העובדים כדי לתמוך בגרסה. השופטת קבעה שלא הוכח האירוע במידה הנדרשת. היא הוסיפה כי גם כאשר נאמרות קללות במהלך מריבה, יש לבחון את ההקשר ולא כל גידוף הופך אוטומטית ללשון הרע המזכה בפיצוי.
התמונה השתנתה ביחס לפרסום הפומבי בגוגל. בפוסט נכתב "זהירות מוצרים מקולקלים" ובהמשך יוחסו לבעל העסק התיאורים "אלים ונוכל". בית המשפט קבע שהפרסום עשוי להשפיל ולפגוע בעסק ובבעליו בעיני לקוחות פוטנציאליים ולכן הוא נכנס להגדרת לשון הרע. השאלה הייתה אם עומדות למפרסם ההגנות שטען להן.
לעניין אמת בפרסום, המפרסם הציג פנייה ישנה שעסקה במוצרים שלטענתו היו מקולקלים או פגומים. השופטת קבעה שגם בהתחשב בקושי הראייתי שנוצר בשל חלוף הזמן, אין במסמך די כדי להוכיח את אמיתות הטענה ברמה הנדרשת. ביחס לכינויים "אלים ונוכל" לא הונחה תשתית שמקימה את ההגנה. לכן הגנת אמת בפרסום נדחתה ביחס לפוסט.
בית המשפט בחן גם את טענת תום הלב ואת האפשרות לראות בפרסום הבעת דעה או ביקורת צרכנית. השופטת עמדה על כך שהדין מאפשר ביקורת, אך ההגנה תלויה בדרך שבה נוסחו הדברים, בבסיס העובדתי שלהם ובהקשר. במקרה הזה השילוב של האשמות עובדתיות עם הכינויים החריפים לא זכה להגנה שנדרשה.
הפרסום השני שהקים אחריות היה דירוג של כוכב אחד שניתן לעסק בשנת 2022. נקבע שבאותו מועד המדרג כבר לא היה לקוח של העסק. בית המשפט ראה בכך נתון משמעותי משום שהדירוג מוצג לקהל כהערכת שירות או חוויה צרכנית. כאשר מי שנותן את הדירוג אינו לקוח בתקופה הרלוונטית, לא מתקיים אותו בסיס שמצדיק הגנה על ביקורת צרכנית כנה ביחס לשירות שקיבל. גם ביחס לדירוג נדחתה הגנת תום הלב.
למרות קבלת חלק מהתביעה, בית המשפט לא קיבל את הטענה שהפרסומים הגיעו לאלפי לקוחות וגרמו להפסדים כספיים גדולים. השופטת קבעה שהדברים נטענו "בעלמא" ולא הוצגה תשתית עובדתית אפילו לכאורית להוכחת היקף הנזק. העובדה שהדף העסקי נגיש לציבור אינה מוכיחה לבדה כמה אנשים ראו את הפרסום או כמה לקוחות עזבו בגללו.
בקביעת הפיצוי נשקלו גם השיהוי והסכסוך העסקי הממושך. השופטת מצאה שהמפרסם היה משוכנע באמיתות חלק מהטענות, גם אם לא הצליח להוכיח אותן במשפט. היא נתנה משקל לכך שהיחסים בין הצדדים היו טעונים ולהיעדר פנייה מוקדמת סמוך לפרסומים. מנגד, הפרסומים בגוגל היו פומביים ולא נאמרו רק ברגע חולף בתוך ויכוח פרטי.
השופטת ציינה כי אף שמדובר בשני פרסומים שונים בזמן, שניהם קשורים לאותו סכסוך ולמערכת יחסים אחת. מנגד, היא לא התעלמה מכך שהדירוג המאוחר פורסם שנים אחרי סיום היחסים העסקיים, ולכן הוא לא יכול היה להישען על חוויית שירות עדכנית. נתון זה חיזק את המסקנה שאין לו הגנת ביקורת צרכנית בנסיבות שנקבעו.
בית המשפט התייחס לשני פרסומי גוגל כמסכת אחת לצורך הפיצוי, אף שמספר הפרסומים נשקל בגובה הסכום. בסופו של דבר הועמד הפיצוי על 12 אלף שקל. בנוסף חויב הנתבע שכנגד לשלם 8,000 שקל הוצאות ושכר טרחה. יתר רכיבי תביעת לשון הרע נדחו.
התוצאה מלמדת על ההבחנה שעשה בית המשפט בתוך אותו סכסוך: הודעה פרטית, גם אם בוטה, לא הוכרה כפרסום; אירוע נטען שלא הוכח לא יצר אחריות; לעומת זאת, פוסט פומבי והענקת דירוג מינימלי בידי מי שלא היה לקוח נבחנו כפרסומים נפרדים שמסוגלים לפגוע במוניטין. ההכרעה נותרה קשורה לראיות ולנסיבות הספציפיות של הצדדים ולא נקבע בה שכל דירוג נמוך בגוגל הוא לשון הרע.
מספר התיק: ת"א 20386-10-22.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.