סוכן ביטוח והחברה שבבעלותו תבעו לקוח לשעבר בסך 1.5 מיליון שקל בגין שורה של פרסומים שלטענתם היו לשון הרע, אך בית משפט השלום בתל אביב-יפו פסק להם שקל אחד בלבד. השופט יאיר דלוגין הגדיר את התוצאה "פיצויים לבוז", קבע שמרבית הפרסומים נהנים מהגנות לפי חוק איסור לשון הרע, והוסיף כי "פסיקת פיצוי ממשי כלשהו לתובע בנסיבות אלה, סותרת כל מידה של צדק בסיסי". לצד השקל שנפסק לתובעים, הם חויבו לשלם ללקוח לשעבר 177 אלף שקל הוצאות ושכר טרחה.
התביעה נולדה מסכסוך חריף סביב טיפול בפוליסות ביטוח בריאות וסיעוד. הלקוח ואשתו עברו לטיפולו של הסוכן לאחר שנים שבהן היו מבוטחים בחברות אחרות. הצדדים נחלקו כבר בשאלת היוזמה למעבר: התובעים טענו שהלקוח ביקש להוזיל את עלויות הביטוח, ואילו הלקוח טען שהסוכן שידל אותם להעביר את הטיפול אליו תוך הבטחה שהפרמיות יוזלו בלי לפגוע בכיסויים הקיימים.
לאחר שהתעוררה מחלוקת על הכיסוי הביטוחי, הלקוח פרסם טענות במספר זירות, ובהן כתבת טלוויזיה, פייסבוק, מכתב למגדל, פנייה ללשכת עורכי הדין וקבוצת ווטסאפ. התובעים טענו כי מדובר בפרסומים "שקריים" שפגעו בסוכן ובסוכנות, וכי הלקוח יזם מסע שנועד לפגוע בהם. בין האמירות שיוחסו ללקוח הופיעה הטענה כלפי הסוכן: "מכרת אותי בשביל עמלות". בגין מכלול הפרסומים הועמדה התביעה על 1.5 מיליון שקל.
הלקוח מצדו טען שהפרסומים נולדו לאחר שגילה שהכיסוי שקיבל אינו תואם את שהובטח לו. לפי גרסתו, הוא ואשתו ביקשו לחסוך בעלויות אך התנו זאת בשמירת הכיסויים הקיימים, ונתנו בסוכן אמון רב. כשהיה זקוק לטיפול מסוים התברר לו, לטענתו, שחברת הביטוח החדשה מסרבת לכסות אותו בשל מצב רפואי קודם. מכאן החל בירור שהוביל לעימות ולהאשמות פומביות.
פסק הדין בחן בהרחבה את תהליך החלפת הפוליסות ואת המסמכים שנחתמו. בית המשפט דחה חלק מהטענות שהלקוח פרסם. כך, לא התקבלה גרסתו שלפיה מסמך סיכום הפגישה שעליו חתמו הוא מסמך שהיה ריק בעת החתימה. גם הטענה שכל הפוליסות בוטלו ללא ידיעתו לא התקבלה במלואה. במקביל, בית המשפט מצא בסיס משמעותי לחלק אחר מהביקורת שהשמיע הלקוח על התנהלות הסוכן.
השופט קבע כי במהלך הטיפול בפוליסות בוצע שינוי מהותי בתקופת הכיסוי הסיעודי, מחמש שנים לשלוש שנים, בלי שהוכח שהלקוח ואשתו ידעו על השינוי והסכימו לו. עוד נקבע שההתנהלות בהחלפת הכיסויים לא עמדה בהבטחה לשמר את מצבם תוך הפחתת עלויות, וכי נמצאו פגמים בהתנהלות סביב מסמכי הביטוח והצהרות הבריאות. ממצאים אלה עמדו במרכז הדיון בהגנת אמת בפרסום.
בית המשפט בחן כל פרסום בנפרד ולא ראה במחלוקת עניין של הכול או לא כלום. ביחס לחלק מהאמירות נקבע שהוכחה במידה מספקת אמת מהותית ושיש בהן עניין ציבורי, ולכן חלה הגנת אמת בפרסום. ביחס לאמירות אחרות נקבעה הגנת תום לב או הבעת דעה. מנגד, היו מספר אמירות שהלקוח לא הצליח להוכיח את אמיתותן או שלא נמצאה להן הגנה מלאה, ולכן נותרה אחריות מסוימת לפי החוק.
אחת השאלות המרכזיות הייתה מהו הפיצוי הראוי לאחר שנמצאה אחריות רק ביחס לחלק מצומצם מן הפרסומים, בעוד שביחס לעיקר המחלוקת נקבעו ממצאים קשים כלפי התובע. השופט פנה לעקרונות המאפשרים להביא בחשבון את התנהגות הנפגע ואת נסיבות הפרסום בעת קביעת הפיצוי. הוא קבע שהפער בין הממצאים לבין הדרישה הכספית מחייב תוצאה חריגה בגובה הפיצוי, אך התבסס על עקרונות מוכרים של פיצוי סמלי ולא על שלילת עצם האחריות.
בפסק הדין נכתב: "המקרה הנוכחי הוא מקרה מובהק בו יש לפסוק פיצויים לבוז". השופט הסביר כי אמנם נמצאו אמירות שאינן מוגנות, אך לנוכח הממצאים על התנהלות התובעים אין הצדקה לפיצוי ממשי. לכן הועמד הפיצוי הכולל לשני התובעים יחד על שקל אחד. בכך הודגש שהכרעה באחריות בלשון הרע אינה מחייבת אוטומטית פיצוי משמעותי, כאשר נסיבות המקרה מצדיקות פיצוי סמלי בלבד.
בית המשפט דחה גם רכיבי תביעה נוספים. התובעים ביקשו 100 אלף שקל בעילה מסחרית וכן טענו לנזק מוניטין בסך 560 אלף שקל. רכיבים אלה לא התקבלו. פסק הדין בחן את הראיות שהוצגו לנזק ואת הקשר לפרסומים, ולא מצא בסיס לפסיקת הסכומים שהתבקשו.
הפער בין התביעה לתוצאה קיבל ביטוי ישיר גם בפרק ההוצאות. השופט כינה את 1.5 מיליון השקלים "סכום התביעה הפנטסטי" שהועמד מעל ראשו של הנתבע. הוא התחשב בהיקף הגדול של החומר, בחמש ישיבות, ב-28 בקשות ביניים ובמשך ההתדיינות. על בסיס אלה העמיד את שכר הטרחה וההוצאות הריאליות והסבירות של הנתבע על 177 אלף שקל, ומן הסכום קוזז השקל היחיד שנפסק לתובעים.
התוצאה אינה דחייה מוחלטת של תביעת לשון הרע: בית המשפט מצא אחריות ביחס לחלק מן האמירות ולכן פסק לתובעים סכום, גם אם סמלי. באותה מידה, פסק הדין אינו מאשר שכל טענה שהלקוח פרסם הייתה אמת. ההכרעה מפורטת ומבחינה בין פרסום לפרסום. דווקא משום כך בולטת התוצאה הכספית: מתוך תביעה של 1.5 מיליון שקל נותר חיוב של שקל אחד בלבד, בעוד שהתובעים עצמם חויבו בסכום גבוה בהרבה בגין הוצאות ההליך.
בפסק הדין נקבע "אשר על כן, מגיע לתובעים מהנתבע פיצוי לבוז של שקל אחד."
במסגרת בחינת הפרסומים הבחין בית המשפט גם בין טענות שנמצאו נכונות בעיקרן לבין פרטים שלא הוכחו. כך נשמרה אחריות מסוימת ביחס לאמירות מסוימות, אך היא לא שינתה את התמונה הכוללת שנקבעה לגבי התנהלות התובעים והיקף ההגנות שעמדו לנתבע. הבחנה זו היא שאפשרה לפסוק פיצוי סמלי במקום לדחות את התביעה כולה.
בית המשפט לא ראה בסכום הסמלי עניין טכני. הוא קשר אותו באופן מפורש לממצאים שהתקבלו לגבי היחסים בין הסוכן ללקוח ולחלקים המהותיים בביקורת שהתבררה כמוגנת. לשיטתו, מתן פיצוי ממשי בנסיבות שנקבעו היה יוצר תוצאה שאינה מתיישבת עם הצדק הבסיסי. בכך הוסבר מדוע גם לאחר קביעה שחלק מן הפרסומים חצו את הגבול המשפטי, הפיצוי נשאר על הסכום הנמוך ביותר האפשרי כמעט.
מספר התיק: ת"א 45991-04-23.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.