שני הסכמי מכירה לאותו הבית: בית המשפט הכיר ב-40% של המנוח והורה לתקן את צו המכר

יורשיו של אדם שנכלל בהסכם לרכישת בית ביקשו מבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה להצהיר כי הוא היה זכאי ל-40% מהנכס ולתקן את צו המכר שניתן בהליכי ההוצאה לפועל. מולם עמדו קרובי משפחה שהסתמכו על הסכם נוסף, שנשא אותו תאריך אך השמיט את המנוח מרשימת הרוכשים. השופטת שירלי שי קיבלה את התביעה וקבעה כי ההסכם שבו המנוח מופיע כרוכש של 40% הוא ההסכם שניתן לאשר.

עורכי דין שעשויים להתאים

עורכי הדין שלנו

ע עו״ד אלירן חזן נדל״ן ומקרקעין · דין מנהלי ועתירות חדרה לפרופיל ד דנה בן חמו נדל״ן ומקרקעין · דיני משפחה הרצליה לפרופיל

שני ההסכמים נשאו את התאריך 25 ביולי 2007. בהסכם הראשון הופיעו שלושה רוכשים, ובהם המנוח, וחלוקת הזכויות הייתה 40% למנוח ו-60% לנתבעים. בהסכם השני הופיעו הנתבעים בלבד. לאחר פטירת המנוח טענו יורשיו כי זכויותיו לא נעלמו וכי הצו שניתן בהליכי המכר אינו משקף את העסקה המקורית. הם טענו כי "קיים הסכם אחד שנחתם בין המוכרים לבין המנוח והנתבעים, לפיו זכאי המנוח להירשם כבעלים של 40% מהבית", והוסיפו כי אביהם השתתף במימון הרכישה.

הנתבעים טענו מנגד כי "הסכם השני הוא ההסכם המחייב". לדבריהם, השינוי היה מוסכם והמנוח ידע ששמו לא יופיע כרוכש. הם גם טענו שהמימון הגיע בעיקר ממקורותיהם. בית המשפט בחן לא רק את שני המסמכים אלא גם את עדויות המוכרת וכונס הנכסים שהיה מעורב בעסקה. המוכרת העידה כי מבחינתה נחתם הסכם אחד עם שלושת הרוכשים. כונס הנכסים הסביר כי המסמך המאוחר נוצר בשל קושי שהתעורר בהשלמת העסקה, אך לא הציג חתימה מחודשת של המוכרים או מסמך שבו המנוח מוותר על חלקו.

בית המשפט קבע כי הראיות אינן תומכות בגרסה שלפיה המנוח הסכים לוותר על 40% מהבית. בעדותו של אחד הנתבעים נמצאו קשיים מהותיים, בעוד העדויות בנוגע להסכם הראשון נמצאו משכנעות. ההכרעה לא נשענה על קביעה של זיוף, אלא על השאלה איזה מסמך מבטא את העסקה שנחתמה והוכחה. לפי פסק הדין, ההסכם הראשון הוא היחיד שניתן לאשר כבסיס לזכויות שנרכשו.

בפסק הדין ניתן משקל מיוחד גם להתנהלות בהליכי ההוצאה לפועל. הרשמת כבר ציינה כי ההסכם היחיד המצוי ברשויות הוא ההסכם שבו מופיעים שלושה רוכשים, והנתבעים לא ערערו על אותה החלטה. בתגובה שהגישו שם הם אף טענו כי החוזה התקף הוא החוזה שהוגש להוצאה לפועל, והוא אותו הסכם ראשון שעליו חתומים שלושת הרוכשים. בית המשפט ראה בכך קושי נוסף בגרסה המאוחרת שלפיה ההסכם השני הוא שמבטא את העסקה המחייבת.

גם השאלה מי מימן איזה חלק מן הרכישה לא שינתה את התוצאה. בית המשפט בחן את טענות הצדדים למקורות הכסף, אך קבע שהסוגיה המרכזית היא זכויות שנכתבו בהסכם שנחתם. לא הוצגה ראיה שהמנוח ויתר על החלק שנקבע לו, לא הוצג מסמך ביטול של ההסכם הראשון ולא הוכח שהמוכרים הסכימו למסמך חלופי. לכן, גם מחדלים שנפלו בדרך אצל כונס הנכסים לא יכלו למחוק את הזכות החוזית שהוכחה.

בסיום הוצהר כי המנוח היה זכאי ל-40% מהבית, ונקבע שיש לתקן בהתאם את צו המכר. הנתבעים חויבו בהוצאות משפט בסך 55 אלף שקל. תמ"ש 52131-10-22