יורשיו של בעל זכויות בנחלה ביקשו מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים לפנות את דודם מן המבנה שבו הוא מתגורר ולחייב אותו בתשלום כספי. השופט ערן אביטל דחה את דרישת הפינוי וקבע כי לדוד עומד רישיון אישי ובלתי הדיר להתגורר במבנה כל ימי חייו. לצד זאת, הוא חויב לשלם ליורשים 119,884 שקל בגין חלקו בדמי השימוש ששולמו לרשות מקרקעי ישראל. התוצאה הותירה אפוא את הדוד בבית שבו התגורר במשך עשרות שנים, אך לא פטרה אותו מהשתתפות בחיוב שנבע מן השימוש במבנה.
צריכים עו"ד?
הנחלה הועברה בשנת 1992 לבעל הזכויות המנוח במתנה מהוריו, ובהמשך נרשמו הזכויות על שמו. הדוד, אחיו של המנוח, התגורר במבנה נוסף בנחלה במשך שנים רבות. לאחר פטירת בעל הזכויות ביקשו בניו, יורשיו, לסלק את הדוד מן המבנה ולחייבו בסעדים כספיים בסכום של 403 אלף שקל. התובעים טענו כי "אין בידי הנתבע ראיה לכך שהוריו העניקו לו זכות כלשהי במשק", כי המבנה אינו חוקי ומיועד להריסה, וכי גם אם הייתה רשות מגורים בעבר, אין בכך כדי להקנות לו בעלות או זכות קניינית קבועה. עם זאת, במהלך העדות אמר אחד התובעים: "אני מאמין שאני והוא היינו מסתדרים באיזשהו הסכם של רשות חינם". בית המשפט ראה באמירה זו חלק מהתמונה המשפחתית הרחבה ולא הודאה בבעלות של הדוד.
הדוד הציג גרסה אחרת. הוא טען כי הוריו הבטיחו לו שיוכל להמשיך להתגורר במבנה גם לאחר העברת הנחלה לאחיו, וכי זו הייתה הבנה משפחתית שעליה הסתמך במשך שנים. בעדותו תיאר את דברי אמו במילים: "הבית הוא שלך לעולמים". הוא הוסיף כי השקיע במבנה והתגורר בו לאורך תקופה ארוכה בידיעת בני המשפחה. מומחה שמונה מטעם בית המשפט העריך את ההשקעות שבוצעו במבנה ב-270 אלף שקל. בית המשפט בחן גם את עדויות בני המשפחה ואת היחסים בין האחים, וקבע כי התמונה הראייתית תומכת בקיומה של הסכמה משפחתית מתמשכת למגוריו של הדוד.
פסק הדין הדגיש כי אין מדובר בהעברת בעלות לדוד. הזכות שנקבעה היא רישיון אישי למגורים, שאינו ניתן להעברה ואינו עובר בירושה. בית המשפט קבע כי בנסיבות המיוחדות, ובהתחשב במשך המגורים, בהתנהלות המשפחה ובהסתמכות שנוצרה, אין מקום לבטל את הרישיון ולפנות את הדוד. לצד זאת, נקבע כי המשך המגורים אינו פוטר אותו מהחובות הנוגעים למבנה, ובפרט מן החלק היחסי בדמי השימוש שבהם נשאו היורשים מול רמ"י.
הסכסוך הכספי היה קשור גם להליך קודם שנוהל מול רשות מקרקעי ישראל בגין שימושים חורגים בנחלה. בפסק הדין שם חויבו היורשים בסכום כולל של 430 אלף שקל, בלי חלוקה מפורטת בין המבנים. השופט אביטל חזר לחוות הדעת השמאית שניתנה באותו הליך כדי לבודד את החלק שניתן לייחס למבנה שבו גר הדוד. לפי החישוב שנעשה בפסק הדין, רכיב המגורים היווה 68% מן החיוב, ולאחר חלוקת שטחי שתי יחידות המגורים שנלקחו בחשבון יוחס לדוד שיעור של 41%, שהוביל לסכום של 119,884 שקל. בכך הופרדה שאלת עצם זכות המגורים מן השאלה מי צריך לשאת בעלות שנגרמה בשל השימוש במבנה.
בית המשפט הדגיש שגם ההכרה ברישיון אינה הופכת את הדוד לבעל זכויות בנחלה ואינה מונעת את הצורך להסדיר את המבנה ככל שהדבר אפשרי. הרישיון הוגדר אישי בלבד, לא ניתן להעברה ולא להורשה, ותכליתו לאפשר לדוד מגורים כל ימי חייו לצד שמירת בעלות היורשים בנחלה. העובדה שהמגורים היו ללא תמורה במשך עשרות שנים שימשה דווקא נימוק לכך שאין זה צודק שהיורשים לבדם יישאו בחיוב הכספי שנוצר בשל המבנה.
בית המשפט דחה את הדרישה לדמי שכירות ראויים, אך קיבל את הדרישה להשבת חלק מדמי השימוש ששולמו לרמ"י וחייב את הדוד ב-119,884 שקל. התביעה נגד רשות מקרקעי ישראל נדחתה. בשל אופיו המשפחתי של הסכסוך והתוצאה המעורבת, נקבע שכל צד יישא בהוצאותיו. תמ"ש 47188-11-23
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.