הפוסט-טראומה של הנאשם בתקיפת המאבטח של בן גביר היתה גלויה לעין בבית המשפט, אבל בלי חוות דעת היא לא היוותה הגנה

המצב הנפשי של הנאשם לא היה פרט שולי בתיק. בית משפט השלום בירושלים ראה אותו שוב ושוב במהלך הדיונים: הוא התפרץ בצעקות, קילל ואיים, הוצא מן האולם לצורך הרגעה, והציג תעודות המעידות כי הוא נכה צה"ל המוכר עם פוסט טראומה ו-60% נכות צמיתה. השופטת ענת גרינבאום שמעון כתבה שאפשר להתרשם באופן ישיר ממצבו המורכב. למרות זאת היא הרשיעה אותו בתקיפת עובד ציבור בנסיבות מחמירות. הסיבה הייתה הפער בין התרשמות אנושית ברורה לבין הדרישה המשפטית להוכיח שהמצב הנפשי יצר בזמן האירוע טעות כנה שמקימה סייג לאחריות פלילית.

יש לך מקרה דומה? רוצה לשאול עורך דין ולקבל הכוונה ראשונית? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו ותוכלו לקבל מענה מעורכי הדין שבקבוצה. פרטים

האירוע התרחש בערב 18 בנובמבר 2022 בקריית ארבע. איתמר בן גביר, שהיה אז חבר כנסת ומאובטח ברמת איום גבוהה, צעד מבית הכנסת "חזון דוד" לכיוון האולפנה כשהוא מלווה באשתו ובשני מאבטחי משמר הכנסת. הנאשם התקרב אליו כאשר בתו על כתפיו, שוחח עמו והניח את ידו סביב צווארו. לפי כתב האישום והראיות, אחד המאבטחים הבחין שהאחיזה גורמת לבן גביר אי נוחות וביקש מן הנאשם להוריד את היד.

הנאשם אישר שהתקרב וחיבק את בן גביר בחוזקה, אך תיאר זאת כמחווה חיובית. בתשובתו לאישום טען שמבחינתו "חיבק את השר בחיבה". לאחר שהמאבטח הרחיק את ידו הוא חש, לדבריו, מאוים. ההגנה טענה שכל מה שאירע לאחר מכן נבע מתחושת איום וחרדה הקשורות למצבו הנפשי, ובהמשך ביקשה לזכותו בטענה של הגנה עצמית מדומה, כלומר פעולה מתוך תפיסה כנה אך שגויה שהוא ניצב מול איום.

התביעה הציגה תמונה אחרת. לפי גרסת המאבטחים, הנאשם לא נענה לבקשות להתרחק, קילל את המאבטח ואמר לו בין היתר "מי אתה בכלל שתוריד לי את היד". העימות הסלים לאחר שהילדה הורדה מכתפיו. הנאשם משך וקרע את מעיל המאבטח, נאבק בשני המאבטחים, ובהמשך, לאחר שהצליח להשתחרר, תפס ברצועת הנשק של אחד מהם ומשך אותה באופן שחנק אותו. המאבטח העיד שרק בשלב שבו הרגיש שהוא נחנק הכה את הנאשם כדי להשתחרר.

בית המשפט בחן עדויות, הודעות, תמונות פציעה וסרטון מצלמת אבטחה. אחת המחלוקות נגעה לשאלה מתי הורדה הילדה מכתפי האב. הנאשם טען שהיא הייתה עליו גם בשלב שבו רותק בין כלי רכב והוכה, אך השופטת קבעה שהראיות האחרות, ובהן עדויות אשתו ואשת בן גביר, מראות שהילדה כבר הורדה לפני שהקטטה הסלימה. בכך נדחתה נקודה משמעותית בגרסת ההגנה.

החלק החריג בפסק הדין נוגע למצבו הנפשי. השופטת לא ניסתה להציג את הנאשם כמי שמתנהל באופן רגיל. היא תיארה כיצד במהלך המשפט די בטריגר קטן כדי להביא אותו ל"אטרף", כהגדרתו, וכיצד התקשה לראות את חלקו בעימות. היא אף כתבה כי נראה שיש צורך במעורבות מעמיקה יותר של הרשויות בטיפול בו, בעיקר לנוכח ההשפעה האפשרית על ילדיו.

גם גבולות הזיכרון של הנאשם היו חלק מהקושי. בתשובתו לאישום הוא אמר שאינו זוכר את חילופי הדברים, אך טען שכל פעולה שעשה לאחר שהמאבטח הרחיק אותו נבעה מתחושת איום וחרדה. מבחינת ההגנה, זו הייתה נקודת החיבור בין הפוסט טראומה לבין האירוע: לא הכחשה שהעימות התרחש, אלא טענה שהתודעה שבה חווה אותו הייתה שונה מזו שנראית לצופה מן הצד.

אבל השאלה המשפטית הייתה ממוקדת יותר. סייג של הגנה עצמית מדומה דורש להראות שהנאשם האמין בכנות בקיומן של נסיבות שאילו היו אמיתיות היו מצדיקות הגנה עצמית. ההגנה ביקשה בסיום שמיעת הראיות לשקול הגשת חוות דעת מקצועית על מצבו, אך חוות דעת כזו לא הוגשה. בית המשפט קבע שאין די בעצם האבחנה או בהתפרצויות שנצפו באולם כדי להסיק כי בזמן האירוע הנאשם באמת סבר שהמאבטח הוא אויב או שהוא נתון בסכנה שמצדיקה את פעולותיו.

השופטת קבעה שהראיות מוכיחות את רצף המעשים ואת יסודות עבירת התקיפה. מצבו הנפשי עשוי להסביר חלק מן ההתנהגות, אך בהיעדר תשתית מקצועית מתאימה הוא לא הוכיח את הסייג שהתבקש. הנאשם הורשע בתקיפת עובד ציבור בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(א)(ב)(1) לחוק העונשין. הכרעת הדין אינה כוללת את העונש.

הסיפור שמחזיק את פסק הדין נמצא דווקא במתח הזה. בית המשפט האמין למה שראה בעיניו לגבי מצבו של הנאשם, ולא הקטין אותו. ובכל זאת, המשפט הפלילי אינו מסתפק בשאלה אם קיימת מצוקה נפשית. כאשר מבקשים להפוך אותה מהסבר להתנהגות להגנה שמסירה אחריות פלילית, צריך להוכיח את החיבור המדויק בין המצב לבין תפיסת המציאות בזמן האירוע. החיבור הזה, קבע בית המשפט, לא הוכח. מספר התיק: ת"פ 5335-08-23.