בית משפט השלום בתל אביב-יפו קיבל בחלקה תביעה של שני גברים נגד אישה שפרסמה בפייסבוק כי אנסו אותה. השופט טל חבקין, סגן הנשיא, פסק לתובע הראשון 60 אלף שקל ולתובע השני 30 אלף שקל בגין לשון הרע, בסכומים הכוללים גם את הפגיעה בפרטיות. עוד הורה לה להסיר את הפרסומים ואסר עליה בצו קבוע לייחס לשניים מעשי אינוס בעתיד.
התובעים דרשו 300 אלף שקל לכל אחד וכן צווי הסרה ומניעה. הם לא הכחישו שהתקיימו מגעים מיניים, אך טענו כי אלה היו בהסכמה. לפי גרסתם, "המגעים המיניים אכן התקיימו, אך היו כולם בהסכמה של הנתבעת ובשיתוף פעולה מלא". הנתבעת טענה מנגד להגנות אמת הפרסום ותום הלב, ועמדתה הייתה כי "הרשומה וההודעות נכונים והנתבעת עומדת מאחוריהם".
הפרסום הראשון תיאר את האירועים בלי לזהות את התובעים בשמותיהם. כשבועיים אחר כך פרסמה הנתבעת רשומה נוספת שבה חשפה את שמותיהם ותצלומיהם, כינתה אותם אנסים וחתמה במילים "יאללה שיימינג". הרשומות פורסמו גם ברשתות ובעמודים נוספים. בית המשפט קבע כי מדובר בלשון הרע, ולאחר בחינת הראיות עבר לבחון אם הנתבעת הוכיחה שהפרסומים אמת.
פסק הדין ניתח בנפרד את המגעים המיניים ואת גרסאות הצדדים. לגבי התובע הראשון נקבע כי הראיות הצביעו על גילויים חיצוניים של הסכמה, וכי לא הוכח שהוא ידע או עצם את עיניו לכך שהנתבעת אינה מסכימה. לגבי התובע השני נקבע כי התמונה מורכבת יותר: בית המשפט לא קבע שגרסת הנתבעת אינה נכונה, אך מצא שגם גרסת התובע אפשרית וכי הנטל המוטל עליה להוכיח את אמיתות הפרסום לא הורם.
בית המשפט הדגיש כי הבחינה היא אזרחית, אך ייחוס אונס מחייב ראיות רציניות ההולמות את חומרת ההאשמה. הוא יישם גם את הכללים הראייתיים המיוחדים לבחינת עדויות של מי שטוענים לפגיעה מינית. ביחס לתובע השני צוין במפורש כי "אין בידי לקבוע שגרסתה של הנתבעת אינה נכונה", אך גם כי האפשרות שגרסתו, או גרסה אחרת שבאמצע, נכונה "מסתברת לא פחות".
הגנת אמת הפרסום נדחתה לגבי הפרסומים בכללותם. גם הגנות תום הלב מכוח חובת פרסום והגנה על עניין אישי כשר נדחו. נקבע כי בחינה זהירה של הנתונים שהיו בידי הנתבעת הייתה צריכה להוביל אותה למסקנה שהצגת התובעים כאנסים אלימים אינה משקפת את התמונה שהוכחה וחורגת מגדר הסביר. לצד זאת, השופט קבע כי הנתבעת מאמינה בפרסומים וכי לא הוכח שביקשה מטעמים זדוניים להעליל על התובעים, שיקולים שהובאו בחשבון בקביעת הפיצוי.
בקביעת הסכומים נשקלו חומרת הייחוס, היקף התפוצה והותרת הפרסומים ברשת, לצד מצבה האישי של הנתבעת והחשש מפני אפקט מצנן על נפגעי עבירות מין. בעניינו של התובע השני הופחת הפיצוי גם משום שבית המשפט קבע כי הפעיל כוח במגע המיני והותיר שטפי דם, אף שלא הוכח שלא הפסיק כשהתבקש ולא נקבע שביצע אונס. הנתבעת חויבה גם בשכר טרחת עורך דין בשיעור 23.4% מהסכומים שנפסקו ובחלק היחסי של האגרה.
מספר התיק: ת"א 62999-08-21.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.