תאונת עבודה קטלנית במהלך פריקת גלילי פלדה בנמל אשדוד הסתיימה בהרשעת האתת שפיקח על הסוורים בגרימת מוות ברשלנות, ובזיכוי מחמת הספק של מנהל העבודה שהיה ממונה עליו. בית משפט השלום, מפי השופט אמיר דורון, קבע שהאתת קיבל על עצמו במקביל גם נהיגה במלגזה ללא הסמכה, ובכך איבד את הקשב הדרוש להשגחה על עובדים ששהו בספנה בעת הרמת מטען כבד. ההגנה הפנתה לכשלים בטיחותיים מערכתיים שהיו ידועים להנהלת הנמל במשך שנים, ובית המשפט מצא שיש בהם ממש; אולם הוא דחה את האפשרות שכשל כזה נותן לעובד בשטח היתר להפר חובות בטיחות אישיות. לגבי המנהל לא הוכח שידע על הפרת הנהלים בעת התאונה או שיכול היה למנוע אותה.
האסון התרחש ב־13 בפברואר 2020, בעת פריקת גלילי פח מאונייה בנמל אשדוד. כל גליל שקל בין תשעה ל־12 טון והונח בספנה לצד גלילים נוספים ובשכבות לגובה. אתת היה אחראי לכוון את המנופאי שאינו רואה את המתרחש בעומק הספנה, לכוון את המלגזן ולוודא שסוורים הכפופים לו תופסים מחסה בזמן הרמה. לפי הנהלים, צריך היה לפרוק את המטען באופן שיפחית סכנת גלגול, לאבטח גלילים סמוכים בקורות עץ כאשר נוצר סיכון, ולהותיר את הנהיגה במלגזה למפעיל המוסמך. מנהל העבודה היה אחראי לפיקוח על כמה צוותים ולהטמעת נהלי הבטיחות.
לפי כתב האישום, האתת החליף את המלגזן המוסמך ונהג בעצמו במלגזה אף שלא קיבל היתר לכך. התביעה ייחסה לו גם קריעה של רצועות אבטחת הגלילים באמצעות מזלג המלגזה, פריקה שלא בשיטה של שכבה אחר שכבה והימנעות מהנחת קורות שימנעו תזוזת גלילים. למנהל העבודה יוחס כישלון בפיקוח, שבגללו לא מנע את הפרות הנהלים. במהלך העבודה התגלגלו גלילי מתכת כבדים אל רצפת הספנה ופגעו באחד הסוורים. העובד פונה עם חבלות קשות ונפטר בבית החולים מאוחר יותר באותו יום. שני בעלי התפקידים הואשמו בגרימת מוות ברשלנות, והמדינה ביקשה להרשיע את שניהם.
האתת הכחיש שאחריותו הובילה למוות. הוא טען ששיטת הפריקה שננקטה בפועל הייתה השיטה הנהוגה בנמל במשך שנים, וכי מבנה הספנות של אוניות מסוימות, שכונו בעדויות ״אוניות סיניות״, לא אפשר ביצוע פשוט של פריקה אנכית לפי הנוהל הכתוב. לדבריו, הנהלת הנמל וגורמי הבטיחות ידעו שהעבודה כרוכה בסכנות, אך לא שינו את ההוראות ואת סדרי העבודה. מנהל העבודה טען שאחריותו משתרעת על עשרות עובדים במוקדים שונים, שחלקם מרוחקים זה מזה, ולכן לא היה יכול לעמוד בתוך כל ספנה בכל רגע. הוא הכחיש שידע שהאתת נוהג במלגזה או שבוצעה פעולת פריקה מסוכנת, וטען שמוטת האחריות של הדרגים הבכירים לא נבחנה באותה מידה.
משפט ההוכחות כלל עדויות של עובדי הספנה, מלגזן מוסמך ששובץ לעבודה, ממוני בטיחות וחוקרים, לצד חוות דעת הנדסיות וצילומים מזירת התאונה. המלגזן המוסמך העיד שהמלגזה הושארה זמינה עם מפתח, אך בחקירה נגדית לא היה בטוח מי הורה לו להשאיר אותה כך. האתת עצמו הודה כי נהג במלגזה כדי לייעל את העבודה, והוסיף בעדותו: ״אני מצטער שאני עליתי על המלגזה בכלל, אני טעיתי״. הוא הכחיש שהורה למלגזן לא להגיע. בית המשפט ראה בהודאה על עצם הנהיגה נתון בעל משמעות, אך בדק גם את גרסתו שלפיה לא נהג דווקא ברגע שבו התגלגל המטען.
חלק מטענות התביעה לא הוכחו במלואן. בית המשפט קבע שאין די ראיות לקביעה שהאתת עצמו קרע באמצעות המלגזה את רצועות הפלדה שהחזיקו את הגלילים. מן העדויות עלו אפשרויות אחרות, ובהן קריעת רצועות בשל הכוח שהופעל בעת הרמת גלילים במנוף או הסרתן בידי אנשי צוות אחרים. גם לא הוכח שהאתת פגע בגליל מסוים במלגזה והדף אותו לעבר העובד. לעומת זאת, היה ברור שהאתת נהג ללא הסמכה במהלך העבודה, ונבחנה השפעת ההחלטה הזאת על יכולתו לבצע את תפקיד הפיקוח שבגינו הוצב בספנה.
מחלוקת מקצועית נוספת התמקדה בנוהל פריקה של שכבה אחר שכבה ובצורך להשתמש בטריזי עץ, המכונים קלינים. מומחה מטעם ההגנה הציג את הקושי לפרוק מטענים לפי סדר זה באונייה בעלת קירות פנימיים משופעים, והסביר כי בנסיבות מסוימות ניתן לעבוד בשיטה שונה מבלי להעלות בהכרח את רמת הסיכון, בתנאי שהעובדים מוגנים. לעומתו, חוקר בטיחות מטעם המדינה הדגיש את האיסור לחרוג מן הנוהל, אך התברר שלא היה לו ניסיון מקצועי קודם בפריקת אוניות ושמסקנות מסוימות התבססו על הערכות ולא על בדיקה הנדסית ישירה. בית המשפט העניק משקל רב יותר להיבטים ההנדסיים בחוות דעת מומחה ההגנה, ולא קיבל שהפרת שיטת השכבות לבדה היא ההסבר הבלעדי לתאונה.
ההכרעה הזאת לא הובילה לזיכוי האתת. בית המשפט קבע שבמקום הפריקה נוצר בפועל מדרון מסוכן של גלילי מתכת כבדים, ושהסכנה המרכזית התרחשה ברגע שבו המנוף הרים מטען והעובדים נדרשו להישאר מוגנים. תפקיד האתת היה להיות ״העיניים של המנופאי״ ולפקח על כל מי שהיה בספנה. משום שקיבל על עצמו גם את הפעלת המלגזה, במקום להסתפק בתפקיד האתת ולהסתייע במלגזן המוסמך שהיה זמין, לא הקדיש את מלוא הקשב הנדרש למעקב אחר הסוורים. כתוצאה מכך לא הבחין בזמן בעובד שיצא ממקום המחסה כאשר הסכנה עדיין לא חלפה, ולא הזהיר אותו או מנע את יציאתו.
השופט הבהיר כי גם אם האתת לא נהג פיזית במלגזה בשנייה המדויקת שבה התגלגל גליל, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי. אחריותו נשענה על האופן שבו ניהל את עבודתו ועל כך שהסיח את דעתו מן החובה להשגיח על עובדים תחת מטען כבד. בית המשפט כינה את התנהלותו ״קיצור תהליכים רשלני״ וקבע שהמחדל הפיקוחי היה, כקביעת השופט, ״גורם בלעדיו אין״ להתממשות הסיכון. לפי מבחן הצפיות, אתת מנוסה יכול וצריך לצפות שהתגלגלות גליל שמשקלו טונות בספנה משופעת עלולה להרוג עובד שאינו מוגן.
התוצאה לגבי מנהל העבודה הייתה שונה. התביעה הדגישה שהמנהל היה אחראי לאכיפת נהלי הבטיחות על הכפופים לו, אך בית המשפט לא מצא הוכחה לידיעה בפועל על התנהלות האתת בשעות הרלוונטיות. המנהל פיקח באותו זמן על מספר צוותים ועובדים רבים במרחב גדול, וטען שהעביר הנחיות בטיחות לפני תחילת העבודה. לא הוצגה תשתית מספקת המראה שהיה עליו לגלות את שינוי דרך העבודה ברגע הקריטי או שהימנעות ספציפית מצדו הביאה למוות. בית המשפט סבר שאי אפשר להטיל על כל מנהל אחריות פלילית אוטומטית בכל פעם שעובד הכפוף לו מפר נוהל שלא בידיעתו. הספק שנותר בנוגע למודעותו, ליכולת ההתערבות ולקשר הסיבתי פעל לזכותו.
במקביל התגלתה תמונה מטרידה באשר להתנהלות הנמל עצמו. ההגנה הציגה מכתב התרעה משנת 2016, שבו עובדים ונאמני בטיחות הזהירו מפני הסיכונים הכרוכים בפריקת אוניות בעלות מבנה פנימי משופע. לפי הראיות, הנהלת הנמל ידעה על הפנייה אך לא פרסמה בעקבותיה מגבלות או נהלים מתקנים המונעים את שיטת העבודה המסוכנת. צעדי איסור והגבלות, וכן עדכון נוהלי הפריקה, הגיעו רק אחרי התאונה הקטלנית. בית המשפט קבע שהנתונים תומכים בקיומו של ״כשל מערכתי״ מוכר שלא טופל בזמן. הוא לא קבע בוודאות מה הניע את הנהלת הנמל, ולא שמע גרסה מלאה של כל גורמי הניהול הבכירים.
האתת ביקש לראות בכשל המערכתי ובמנהגי העבודה בסיס לפטור מאחריות אישית, והועלו גם טענות של כורח, צורך ואכיפה בררנית לנוכח אי־העמדת מנהלים נוספים לדין. בית המשפט דחה את סייגי הכורח והצורך משום שלא התקיימו תנאיהם הקפדניים, ובכללם היעדר ברירה אחרת והסיכון המיידי הנדרש. גם אי־הגשת כתב אישום נגד מנהלים בכירים אינה מוכיחה כשלעצמה הפליה פסולה: יש לבחון תפקיד, ידיעה, ראיות ושיקולים ענייניים. השופט קבע שלא הונחה לפניו תשתית מספקת להכרעה על קיומה של אכיפה בררנית. ביחס לחובת העבודה הבטוחה אימץ את העיקרון שכשל ארגוני אינו משחרר את מי שאחראי ישירות לשלומם של אחרים מלפעול בזהירות.
בסופו של דבר הורשע האתת בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין; מנהל העבודה זוכה מחמת הספק. הכרעת הדין אינה כוללת גזר דין ולכן אינה קובעת עדיין עונש למורשע. התוצאה מדגישה את קו ההפרדה שערך בית המשפט: אחריות לפיקוח ישיר שלא הופעל בעת הרמת מטען מסוכן הוכחה מעבר לספק סביר, אך אחריות פלילית לממונה המרוחק יותר לא הוכחה ברף הנדרש. הכשל שזוהה במערכת הבטיחות של הנמל נשאר ממצא חשוב, גם מבלי להפוך כל מי שנמצא בשרשרת הניהול לנאשם שהורשע.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.